שים לב, זהו אתר סביבת פיתוח - zomet-dev.mycodix.com

פתיחת מקרר בשבת כאשר אינו על "מצב שבת"

הרב שאול דוד בוצ'קו

ראשי פרקים

א. מבוא

הצורך להקפיד לכתחילה על התקן שבת למקררים ידוע ומקובל בציבור. תפקידו של התקן השבת (הבסיסי) הוא לנטרל את מתג הדלת, כך שמערכת הבקרה של המקרר לא תבחין בפתיחתה ולא תבצע עקב כך פעולות חשמליות מיידיות. בעבר, הפעולה החשמלית היחידה שהייתה מתבצעת עם פתיחת הדלת הייתה הדלקת נורה, ומשום כך ברבים מבתי ישראל היה מקובל להוציא את הנורה מבית-הנורה ולייתר את הצורך בהתקן שבת, ולמנוע מצבים של אי-העברתו ל"מצב שבת" עקב שכחה. אולם המקררים המשווקים היום, מצוידים בדרך כלל במערכות נוספות שונות, שהפעלתן הישירה או כיבוין מתבצעת בעת פתיחת הדלת, ובסגירתה. כגון מאוורר לפיזור הקור, מונה פתיחות דלת לקביעת משך ההפשרות, והתראה על צג דיגיטלי כשהדלת פתוחה, ועוד.

האם מי ששכח להעביר את המתג ל"מצב שבת" רשאי בדיעבד לפתוח באופן חד-פעמי את דלת המקרר בשבת על מנת להוציא את האוכל שהוכן לסעודות השבת?

כהנחת יסוד לדיון יש לציין שנחלקו הפוסקים מה דינו של שימוש בחשמל בשבת. יש הרואים בו איסור תורה, אולם רוב הפוסקים רואים בו איסור דרבנן, משום שמוליד דבר חדש, או כדעת הרב שלמה זלמן אוירבך (מנחת-שלמה ח"א סי' ט) – משום "עובדין דחול". בספרי בעקבות-המחבר (ח"ב סי' ו) חיזקנו מאוד את דעתו, ונראה שדבריו נכונים להלכה ואפשר לסמוך עליהם למעשה. המשך דברינו להלן מבוססים על שיטתו.[1]

ב. מחלוקת בדין "פסיק רישיה"

תכליתה של פתיחת הדלת, היא אך ורק לשם פתיחתה. המשתמש במקרר אינו מתעניין כלל בכל הפעולות החשמליות הנלוות, המתרחשות באופן אוטומטי. מצב זה מוגדר הלכתית כ"פסיק רישיה".

במקרה של פסיק רישיה ההלכה היא שאין חיוב אלא אם ניחא ליה, כלומר שנהנה מהמלאכה שנעשית, אף שלא התכוון אליה. הערוך והתוספות נחלקו במקרה של פסיק רישיה דלא ניחא ליה. הערוך (מובא בתוס' שבת קג,א ד"ה לא) סובר שפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר לכתחילה, והתוספות (שם) חלקו על הערוך, וכתבו שיש בכך איסור דרבנן.

כדי להבין את יסוד הפטור, או ההיתר, בפ"ר דלא ניחא ליה, יש להבין תחילה את יסוד החיוב בפ"ר דניחא ליה.

לדעת אמו"ר (בספרו הגיוני-משה, כתובות דף ה) הדבר תלוי במחלוקת הראשונים הנ"ל:

לדעת הערוך – יסוד החיוב הוא, שמכיוון שנוח לו בתוצאה אנן סהדי שגם כוונתו הייתה שתיעשה. לשיטתו הכוונה היא עניין עיקרי, הן לגבי קיום מצוות[2] והן לעניין החיוב על עבירות – שבכל התורה כולה דבר שאינו מתכוון מותר, אולם בפסיק רישיה דניחא ליה העובדה שנוח לו יוצרת אצלו בהכרח רצון כלשהו, ועל כן חייב. אבל כשאין הדבר נוח לו אין לייחס לעושה המעשה כל כוונה, ועל כן הדבר מותר.

אולם לדעת התוספות – יסוד החיוב בפ"ר דניחא ליה נובע מכך שהמעשה המותר, שלעשייתו הוא מכוון, אפשרי רק אם עושה יחד עמו את המלאכה האסורה; על כן לא ניתן לומר שאינו מכוון אליו, שהרי הוא יודע וצריך שהמלאכה תיעשה. על פי זה הפטור כאשר לא ניחא ליה הוא מפני שאינו מעוניין בתוצאה, ופטור משום שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שזהו פטור בדיעבד ולא היתר לכתחילה.[3]

נמצאנו למדים, שלדעת הערוך, ההיתר של פ"ר דלא ניחא ליה תליא בזה שאינו מתכוון למלאכה, ומה שלא ניחא ליה אינו מעלה ואינו מוריד, אלא רק דבניחא ליה מחשבינן ליה כמתכוון. ולדעת התוספות, הפטור של פסיק רישא תלוי בזה שלא ניחא ליה, דמה שאינו מתכוון למלאכה אינו מעלה ואינו מוריד כיוון דהוי פסיק רישא, אלא דמכיוון דלא ניחא ליה, הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ופטור.

ולפ"ז היה מקום לכאורה לומר שלדעת התוספות, פעולות חשמליות המתבצעות אגב פתיחת הדלת, מכיוון שנוח לו בהתרחשותן, אף שאינו מכוון להן – ייאסרו.

אמנם ייתכן לבאר דעת התוספות באופן אחר – שרבותינו בעלי התוספות מודים עקרונית לבעל הערוך שהכוונה היא העיקר ובלא כוונה ראוי להתיר, אך אעפ"כ גזרו חכמים ואסרו, משום שאם נתיר פסיק רישיה דלא ניחא ליה יבואו להתיר גם פסיק רישיה דניחא ליה.

כך נראה מהתוספות, שמביאים את הגמרא  (סוכה לג,ב) שאף שאסור ביו"ט של סוכות לקטוף ענבים של הדס כדי להכשירו, משום איסור תיקון, אם יש לו הדס אחר הדבר מותר. והם מקשים, שהלא זהו פסיק רישיה דלא ניחא ליה, והיה צריך לאסור את הדבר! ומתרצים:

מיהו יש לומר דאותו תיקון מועט כמו מיעוט ענבים דלא אסיר אלא מדרבנן לא גזרו חכמים כשאינו נהנה.

עולה מכאן, שההנאה היא סיבת האיסור, וכשאין הנאה סיבת האיסור היא מגזירה שמא יתירו גם כשיש הנאה, ואעפ"כ באיסור שביסודו הוא דרבנן לא גזרו.

שיטת הערוך הובאה בשו"ע (או"ח שכ,יח), וכתב שחלקו עליו אלא ש"רבים היו נוהגים היתר בדבר". משמע מכאן שלהלכה פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור, אבל המקל יש לו על מי לסמוך. ועל כן באיסור דרבנן שהוא קל יותר, ושגם רבותינו בעלי התוספות מתירים בו, אפשר להקל. וכך פסק המחבר בכמה מקומות, ומקובל להלכה שפסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן מותר.[4] ואף שראינו בכמה מקומות שרבנו הרמ"א מחמיר אפילו באיסורי דרבנן, נראה שזה לחומרא בעלמא, כפי שנבאר בהמשך.

על פי זה, אם נגדיר את פתיחת המקרר כפסיק רישיה דלא ניחא ליה, יש מקום רב להתיר את פתיחתו וסגירתו בשבת גם לדעת התוספות, שהרי זה לכאורה פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן.[5]

ג. הגדרת "לא ניחא ליה"

אלא שיש לדון האם המקרה שלנו אכן מוגדר "פסיק רישיה דלא ניחא ליה", כי לכאורה, עומדות בפנינו שתי סברות מדוע להחשיב את הדבר כ"ניחא ליה":

א.  מאחר שבמשך השבוע הוא מעוניין באור, המסייע לראות טוב יותר את תכולת המקרר, וגם מרוצה מפעילות שאר המערכות החשמליות, המסייעות לשמירה על טריות המאכלים, נמצא שמה שלא ניחא ליה הוא האיסור הכרוך במעשה, אך עצם המעשה כן ניחא ליה!

ב.   עוד יש לדון במה שמובא בשם הרב אוירבך, במנחת-שלמה (ח"א צט,ט), שדרך הדלקת הנורה היא על ידי פתיחת הדלת, וכך תכנן היצרן להפעיל את יתר המערכות – הרי זה כעושה מעשה בידיים ואינו מודגר אפילו כ"פסיק רישיה".

1. תוספת הנאה זניחה

ההנאה הנגרמת מהדלקת נורת המקרר זניחה ביותר. הנוהגים להוציא את נורת החשמל אינם חשים בחסרונה, ובפרט כאשר הוצאת המאכלים מתבצעת בשעה שיש אור במטבח, המסייע לראות כל פינה במקרר. והנורה הנדלקת בפתיחת הדלת, אינה משמעותית. גם יתר המערכות הקיימות במקררים החדשים מטרתם לחסוך בחשמל ולשפר את הדירוג האנרגטי, אולם ההפרש בצריכת החשמל הוא מזערי ואינו ניכר. שכלול המקררים לא נעשה מתוך סקר צורכי הלקוחות, אלא מיוזמת היצרנים להרשים את הלקוחות בדגמים חדישים, או מתוך קידום מכירותיהם ע"י מכוני תקנים.

ניתן להוכיח שתוספת הנאה זעירה אינה נחשבת הנאה, מדין הנאה ממעשה שבת של נוכרי. שנינו במשנה (שבת קכב,א) "נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור". כלומר, אם הגוי הדליק את הנר לצורך ישראל, אסור לישראל ליהנות ממנו. אבל אם יש עדיין קצת אור בחדר אין איסור כמפורש בשו"ע:

אם יש נר בבית ישראל, ובא אינו יהודי והדליק נר אחר, מותר להשתמש לאורו, בעוד נר ראשון דולק (או"ח רעו,ד).

היתר זה, כפי שהסביר המשנה-ברורה (שם ס"ק לב), הוא גם במקרה שבהדלקת הנר הנוסף, התרבה האור בחדר, ובתנאי שהיה יכול לקרוא גם ללא תוספת זו, כלשונו:

ר"ל אף דעתה ע"י הנר הזה שהדליק בשביל ישראל, נתגדל האור יותר, אפילו הכי מותר. ומיירי כשהיה יכול מתחלה במקום הזה עכ"פ ליהנות קצת לאור הנר הראשון, ולכן שרי. ובלאו הכי, אסור.

נמצא כי הנאה מזערית זו, שאינה נצרכת לאדם, כאשר הוא ניגש ומתכוון להוציא אוכל מן המקרר, אכן נחשבת "לא ניחא ליה", כלומר, לא אכפת לו.

2. מערכת הבנויה לפעול אוטומטית

בתחומין מב כתב הרב מנשה צימרמן[6] את הדברים הבאים:

דעת הרשז"א אוירבך (מנחת-שלמה ח"א צא,ט) שהסוגר דלת מקרר שיש בה נורה שנכבית בזמן הסגירה – הדבר נחשב כאילו לחץ על מתג הנורה, ויש לדון זאת כמתכוון גמור, ולא רק כמו פסיק רישא. הדברים הובאו ב'שמירת שבת כהלכתה' (לא, סע' א)[7]: "ואולם שמעתי מהגרש"ז אוירבך זצ"ל… דמכיון דבאופן קבוע נעשית ההדלקה על ידי פתיחת הדלת, והכיבוי נעשה רק על ידי סגירתה, אפשר דחשיב כמעשה בידים, ואינו בגדר פסיק רישיה".[8]

אלא שכנגד דעתו של הרב אוירבך, הציג הרב צימרמן בהמשך דבריו את שיטתו של הרב משה פיינשטיין, החולק על סברא זו. ולענ"ד ברור, שלא נתקבלה דעתו זו של הרשז"א על כל הפוסקים. כפי שמצאנו בפסקי הרב עובדיה יוסף, שלא אומרים פסיק רישיה בשימוש במים חמים, אשר השמש היא שחיממה אותם, בדוד השמש. אין חולק על כך שדוד השמש הוא מערכת שנבנתה ותוכננה לחימום מים, ובכל זאת פוסק הוא לקולא. מלבד זאת ראיתי בספר דברות-אליהו (ח" סי' כג), בדין אזיקים אלקטרוניים הקשורים על היד, שמתיר להסתובב למרות שזה פסיק רישיה, אף שזו מערכת עשויה לכך מפני שלא ניחא ליה.[9]

נראה לי, כי הפוסקים שמיאנו לקבל סברא זו של הרשז"א, הרי זה משום שאין לה מקור. שהרי בסיסו של היתר פסיק רישיה עיקרו מיוסד על כך שהעושה אינו מתכוון כלל, והשאלה היא אם אכן מתכוון אם לאו. וברור שפתיחת המקרר מורכבת משני מעשים שונים, פתיחת דלת, והפעלת אור. את האחד הוא רוצה, ואת האחר לא. נמצא כי אין זו סברא מוכרחת, ובמלאכה דרבנן הולכים אחר המיקל.

יתירה מכך, חידושו ההלכתי של הרשז"א נאמר רק לגבי מלאכת הבערה, האסורה מן התורה, כמפורש בלשונו "ונמצא שע"י הפתיחה יש כאן פסיק רישא של מלאכת מבעיר". ובניגוד לאופן בו הוצגו דבריו, במאמר הנכבד של הרב צימרמן. לכן נראה להלכה, כי אין קשר בין חידושו של הרשז"א לנידון דידן.

3. לא ניחא ליה בגלל איסור שבת

כאשר הסיבה שלא ניחא לאדם היא בגלל שאינו רוצה לעבור איסור, ולא מעצם המעשה, הדבר תלוי במחלוקת אחרונים שהובאה בשדי-חמד (מע' פ כלל לא). ביביע-אומר (ח"ד סי' לד אות לה) הביא הרב עובדיה יוסף דיון זה בנוגע לשאלה האם להתיר פתיחת מים חמים שחוממו בדוד שמש, כאשר יש פסיק רישיה שבעת פתיחת הברז ייכנסו מים נוספים לדוד ויתחממו בו. ואלו דבריו:

ובר מן דין[10] יש להוסיף, דבנידון דידן אין הדבר ברור שהוא בגדר פסיק רישיה דניחא ליה, כי הרבה פעמים יש מספיק מים חמים בדוד שיוכל להשתמש בהם בשבת ובמוצ"ש לשטיפת כלים ולרחיצה וכדומה… ואפילו במשפחה עניפה ומרובת אוכלוסין (כן ירבו בפ"י), שיש להם צורך תמיד במים חמים מרובים לשטיפת כליהם וכביסה ושאר דברים הצריכים וחיוניים למשק הבית (ועי' נדרים פא), ונמצא שיש בזה פסיק רישיה דניחא ליה, הנה גם בזה אין הדבר ברור כל כך שיחשב פסיק רישיה דניחא ליה. כי יש לומר שאם כוונתו רק לשם השימוש במים חמים כרגע, ואינו מתכוין לזרימת מים צוננים נוספים לדוד, מחמת איסור שבת, חשיב גם כן פסיק רישיה דלא ניחא ליה. וכמ"ש כן הגאון מהר"ד פארדו בס' שושנים-לדוד (פ"ד דנדרים), והובא בשדי-חמד (מע' פ כלל לא), דמכיון דלא ברשיעי עסקינן הוי כפ"ר דלא ניח"ל.

אלא שהשדה-חמד שם כתב: ולעניות דעתי קשה לומר דמשום הכי יחשב פסיק רישיה דלא ניחא ליה, שנראה שכל שהוא חפץ בדבר הנעשה שיש לו איזה תכלית ממנו חשיב שפיר ניחא ליה, אף על פי שמחמת האיסור לא ניחא ליה. ודוקא לענין דבר שאינו מתכוין אמרינן דמסתמא מפני האיסור לא מכוין, וכמ"ש הר"ן פ' גיד הנשה. אבל למחשביה פסיק רישיה דלא ניחא ליה זו לא שמענו וצריך יישוב בדבר זה. ואני אמרתי בחפזי. ע"כ.

ולכאורה יש להביא חיזוק לדברי השד"ח לפי מה שכתבו התוספות (ב"מ ל ד"ה אף עובד דניח"ל): ואם תאמר עלה עליה זכר אמאי פסולה הא ודאי דלא ניחא ליה לפסול פרה שדמיה יקרים בשביל דבר מועט. ויש לומר שאם היתה כשרה הוה ניחא ליה, ולכך אין להכשיר. עכ"ל. והכא נמי אם יותר לו מטעם זה, שוב יהא ניחא ליה שממילא יהיה לו מים מרובים לצורך תשמישיו המרובים. אמנם בשו"ת חלק-לוי (סי' צו) כ' כעין דברי השושנים-לדוד לגבי מלאכה שאינה צריכה לגופה, דחשיב אין צריך לגופה כשאינו רוצה בזה מצד האיסור שבדבר דמוקמינן לגברא בחזקת כשרות דלא ניחא ליה בהכי. ע"ש.

ובסברת הדבר יש להסתפק הרבה. לפי מה שהסברנו שטעם החיוב בפסיק רישיה דניחא ליה הוא משום ש"אנן סהדי" שהוא מעוניין בכך,[11] כאן הדין שונה. הרי ברור לנו שאינו מעוניין בהדלקת האור במקרר, והראיה לכך שבכל ערב שבת הוא מעביר את המקרר למצב שבת. ברור אפוא שהוא אינו רשע, ואינו רוצה לעשות איסור. ומצד שני, אם נאמר כך הרי שהדין של פסיק רישיה דניחא ליה קיים רק אצל אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות, שהלא כל יהודי שומר תורה ומצוות יש עליו אנן סהדי שאינו מעוניין לעשות איסור, וזה לכאורה תמוה.

ד. בין הנאה לרגע להנאה מתמשכת

ונראה לי לחלק שהמחלוקת בין השושנים-לדוד והחלק-לוי מצד אחד, והשדי-חמד מצד שני, היא דווקא בהנאה שמתמשכת גם לאחר הפעולה, כי למעשה הוא ישתמש וייהנה מן המלאכה. אבל במקרה שלנו, שבו הוא לא ייהנה מן המלאכה כלל אחר כך, יש מקום לומר שכולם יודו שזה פסיק רישיה דלא ניחא ליה. ואין זה דומה לפתיחת מים מהדוד, שהלא במוצאי שבת בני המשפחה בוודאי ישתמשו במים שהתחממו, ואי אפשר לומר שלא ניחא ליה בכך.

ואכן כל סוגיות הגמרא המביאות את הדין שמודה רבי שמעון בפסיק רישיה, עוסקות בהנאה הנמשכת גם לאחר זמן, כפי שנראה להלן.

תיקון ההדס – בגמרא בסוכה (לג,ב) שהבאנו למעלה לגבי הלוקט ענבים מההדס לאוכלן, שאם אין לו הדס אחר הדבר אסור משום שזה פסיק רישיה דניחא ליה. ואכן נראה שבמקרה הזה בוודאי ייהנה מההדס שלו לאחר הלקיטה, שלא יצטרך לחפש אחר הדס אחר.

יפוי קרקע – בסוגיה (שבת קג) נאמר שאסור לזרד זרדים בשדה שלו גם אם לוקטם לאכילה, כי ממילא הקרקע מתייפה. נראה שמעשה זה הוא מקרה של "ניחא ליה", משום שאם הקרקע נתייפתה הוא ייהנה ממנה בהמשך בכך שלא יצטרך לנקות מקום זה.

קציצת בהרת – הגמרא במסכת שבת (קלג,א) דנה במילת קטן שיש לו נגע צרעת במקום המילה. היא אוסרת את הדבר אפילו לדעת רבי שמעון, הסובר דבר שאינו מתכוון מותר, מכיוון שזה פסיק רישיה. ונראה שאכן יש כאן הנאה מן הדבר לאחר המעשה, משום שהתינוק מבריא כתוצאה מקציצת הבהרת, על כן נוח לו בכך גם לאחר זמן.[12]

סחיטת הספוג –  בעניין סחיטת ספוג נאמר בגמרא (שבת קמג,א):

ספוג, אם יש לו בית אחיזה – מקנחין בו, ואם לאו – אין מקנחין בו (שמא יסחוט הספוג). אתאן לרבי יהודה, דאמר דבר שאין מתכוין – אסור! – בהא אפילו רבי שמעון (שסובר דבר שאינו מצכוון מותר) מודה, דאביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.

האיסור כאן הוא משום ליבון. ושוב, אם התנקה הספוג לא יצטרך לנקותו בהמשך, ועל כן ודאי שהדבר נוח לו.

צידת דבורים – אסור לכסות כוורת כדי להגן עליה מפני הגשמים, כיוון שממילא הוא צד את הדבורים שבה (ביצה לו,א). גם כאן, ודאי שנוח לבעל הכוורת שהדבורים לא יברחו, ועל כן יש כאן דין של פסיק רישיה דניחא ליה.

סתימת חבית בסמרטוט בלוע ביין – הגמרא במסכת שבת (קיא,ב) מביאה דיון כיצד לסתום את פי החבית בשבת:

והאמר רב שימי בר חייא משמיה דרב: האי מסוכרייא דנזייתא (בגד בלוע ביין) אסור להדוקיה ביומא טבא (אסור לסתום בו את החבית)! – בההיא אפילו רבי שמעון מודה, דאביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.

יש שתי דרכים להבין גמרא זו (עיין תוספות ד"ה האי): או שהאיסור משום שמנקה קצת את הבגד על ידי הכנסת הסמרטוט בנקב ואז נוח לו אחר כך שהסמרטוט התנקה קצת; או שמדובר שבעת הידוק הסמרטוט על פי החבית נסחט יין מהסמרטוט אל תוך כלי.[13] והדבר נוח לו גם בהמשך, כי לבסוף יש לו יותר יין .

הפשטה – לכאורה יש להקשות מן הגמרא במסכת שבת (קיז,א) הסוגיה שבה חכמים מתירים להפשיט את קרבן הפסח מכל עורו, גם מה שאינו הכרחי לצורך הוצאת הבשר, משום כבוד שמים. ומקשה הגמרא כיצד התירו זאת, ומתרצת: "כגון דלא קבעי ליה לעור". ומקשה הגמרא: "והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות! – דשקיל ליה בברזי". ולכאורה מפורש כאן שיש דין "פסיק רישיה דניחא ליה" אף שאינו צריך את העור.

אמנם עיין בריטב"א (שם) שהאריך מאוד בדבר; כי סוף סוף אם הדבר אינו נוח לו הרי שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין בכך איסור תורה. וכך פירוש השמועה לדעתו, שכאשר הגמרא אמרה "דלא קבעי ליה לעור" לא התכוונה שאינו צריך אותו כלל ולא ישתמש בו, אלא שאינו מפשיט למטרה זו. על כך היא הקשתה שזהו פסיק רישיה, ותרצה "ששקיל בברזא", כלומר שההפשטה גורמת לנקבים בעור, והוא לא יהיה ראוי לשימוש. על כן זהו פסיק רישיה דלא ניחא ליה, ואין כאן איסור תורה, וז"ל הריטב"א:

ומפרקינן הכא במאי עסקינן דשקיל ליה בברזי. יש אומרים שאינו חושש לעשות נקבים וכיון דלא איכפת ליה בעור כלל לא מודה ביה רבי שמעון, וכפי מה שפירש בעל הערוך וכדכתיבנא לעיל בפרק הבונה.

משמע מדבריו שבהבנה הראשונית בסוגיה היה אכפת לו מן העור, כי סוף סוף יוכלו להשתמש בו. ועוד, שהמציאות בסוגיה זו דומה יותר למלאכה שאינה צריכה לגופה, כי פסיק רישיה עניינו שעושה מעשה היתר שגורר אחריו מלאכה, ואילו בסוגיה זו מדובר שמפשיט את העור – וממילא זו המלאכה ממש, אלא שאינו צריך לה, ועל כן היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא אם כן נוח לו בה, שאז היא חוזרת להיות מלאכה הצריכה לגופה.

נטילת נשמה – הגמרא (שבת עה,א) שואלת מדוע הצד חילזון והפוצעו כדי ליטול את דמו אינו חייב משום נטילת נשמה, הרי אגב נטילת הדם ימות החילזון! ומתרצת שהוא אינו מכוון להמית את החילזון, ועל כך היא מקשה: "והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות!". ולכאורה כאן אין לו עניין לאורך זמן במיתתו של החילזון. אמנם עיין בתוספות (ד"ה וליחייב) שכותב שבהווא אמינא סברה הגמרא שנוח לו במיתתו של החילזון, כי "במה שממיתו יש תיקון קצת שאינו מפרכס לכאן ולכאן ונוח ליטול ממנו הדם"; ואם כן הוא אכן רוצה במיתתו. והנה המעשה של נטילת הדם הוא מעשה של נטילת חיים, ולכן רק אם ממש אינו חפץ בכך אפשר לפטרו.

ואם כן, מחלוקת השושנים-לדוד והשדי-חמד היא דווקא במקרים הללו,[14] שיש מקום לומר שהואיל והוא נהנה לאורך זמן מהמלאכה אנן סהדי שהיא נוחה לו, אבל בפתיחת המקרר ההנאה היא רגעית בלבד (התאורה תיפסק מיד עם סגירת הדלת, והחיסכון בחשמל אינו מורגש). ואנן סהדי שאינו שמח בהדלקת הנורה, שהרי כל ערב שבת הוא קובע את המקרר על מצב שבת, ועל כן הרי זה פסיק רישיה דלא ניחא ליה.

ה. הקושיה מפרה אדומה

אלא שעדיין צריך ליישב את ראייתו של הרב עובדיה יוסף (לעיל) מדין פרה אדומה[15]. פרה אדומה שעלה עליה זכר פסולה, אע"פ שהבעלים לא ידעו מכך, כי לבעלים ניחא בריבוי הוולדות. על כך שואלים התוספות (ב"מ ל,א ד"ה אף)[16] הרי במקרה הזה ודאי שלא נוח לו בעליית הזכר, כי זה גורם לפסול את פרתו, ואם כן מדוע פוסלים את הפרה? ומדבריהם עולה שהגדרת "ניחא ליה" אינה מתחשבת בהיבט ההלכתי של הדבר: "שאם היתה כשרה הוה ניחא ליה, ולכך אין להכשיר".

ויש לחלק. בפרה אדומה לא צריך לייחס לאדם לא מעשה ולא כוונה, משום שגזרת הכתוב היא[17] ללכת אחר התוצאה – שכל מלאכה שנעשתה בפרה, גם מאיליה, אם נוח לו בה הרי הפרה נפסלת, והנוחות לבעלים היא הקריטריון הפוסל. לכן צריך ללכת אחר הנוחות העקרונית מבלי להתחשב בתוצאות של המעשה העכשווי.

מה שאין כן בהלכות שבת שאנו דנים על מעשה האדם האם הוא אסור, הרי כלל גדול בכל התורה כולה שאין אדם עובר על איסור אלא אם עשאו בכוונה, שאז מיוחס האיסור אליו; ונתווסף בשבת גם שצריך מלאכת מחשבת. לכן אדם שאינו מעוניין בתכליתה, מכל סיבה שלא תהיה, גם מחמת התוצאה שאינו רוצה לעבור על דברי התורה או חכמים – אפשר שאין לייחס אותה אליו, כפי שסבר השושנים-לדוד.

אכן ההנאה של הבעלים מהעגל שייוולד היא הנאה מתמשכת, שכן העגל חי וקיים אצלו לשימושיו, ולכן נזקקים אנו לחילוק זה. אבל לפי מה שביארנו לעיל (רק ד), כאשר ההנאה היא רגעית ואינה משאירה רושם – כולם יודו שזה נקרא לא ניחא ליה.

ו. עיון בשיטת הרמ"א

אמנם יש לבעל הדין לחלוק, שכל הנאמר כאן טוב ונכון לשיטת המחבר, שפסק בכמה מקומות שפסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן מותר. אבל הרמ"א לכאורה פסק לאסור בפסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, כפי שנראה מהמקורות הבאים:

1.   "ולכן יש ליזהר שלא לסגור תיבה קטנה או לסתום כלים שזבובים בו בשבת, דהוי פסיק רישיה שיצודו שם" (או"ח שטז,ג). וזאת אף שצידת זבובים אסורה רק מדרבנן.

2.   "אסור (להוציא סכין מדופן החבית) דעושה נקב ופתח לחבית" (שיד,א). ולכאורה האיסור הוא מדרבנן, כי פתח זה אינו עשוי להוציא ולהכניס.

3.   "אסור לשבור עוגה שכתב עליה כמין אותיות, אף על פי שאינו מכוון רק לאכילה, דהוי מוחק" (שמ,ג). איסור מוחק כאן הוא דרבנן, כי אין כאן מחיקה על מנת לכתוב.

4.   "ואסור לכבד הבגדים על ידי מכבדות העשויות מקיסמים, שלא ישתברו קיסמיהם" (שלז,ב). ואין זה אסור אלא מדרבנן, שכל המקלקלים פטורים בשבת.

אולם נראה שכל הדינים האלה הינם חומרא לכתחילה, שאין לעשותם בשבת משום דבר שנראה כמלאכה; ונרחיב במקרים אלו מעט, אחד אחד:

1.   בדרכי-משה שמביא דין זה, מביא את דברי הבית-יוסף שמקשה עליו, ואינו אוסרו אלא משום שיצא מפי גדול. וזו לשונו: "כתב הבית-יוסף שאף על פי שיש לדחות דברי בעל התרומה (שאסר לסגור התבה) כיון דנפק מפומיה דבעל התרומה, וכתבו המרדכי סוף פרק כירה ולא חזינן מאן דמפליג עליה מי יקל ראשו שלא לחוש לדבריהם".

      אמנם למעשה בשו"ע עצמו לא החמיר בזה, והרמ"א מביאו כנראה כחומרא בעלמא.

2.   מלשונו של הרמ"א, הן בד"מ והן על השו"ע, נראה שמדובר במקרה שנוח לו בפתח הזה, ועל כן זה פסיק רישיה דניחא ליה באיסור דרבנן, ואין מכאן ראיה כלל.

3.   השערי-תשובה (סי' שמ ס"ק א) מביא שהרבה פוסקי אשכנז חלקו על הרמ"א בדין זה: "עיין באר-היטב (שמפקפק באיסור זה) ועיין בדגול-מרבבה שכתב היתר גמור הוא… אבל בעלמא מותר אף לגדולים והמחמיר יחמיר לעצמו אבל לא לאחרים". ועל כן נראה שדברי הרמ"א הם הנהגה נכונה לכתחילה, ולא איסור ממש.

4.   בדרכי-משה מבואר שאין זה איסור המקובל על הכול, שכתב: "ויש אוסרין לכבד מטעם ששובר את פסקי המכבדות בפסיק רישיה". נראה שהפסיקה כמותם היא אכן לחומרא, ולא מעיקר הדין.

הראיה לכך היא, שישנם מקומות שהרמ"א לא העיר על קולותיו של השו"ע, כגון (בסי' תרמו) לגבי הדס שפירותיו מרובים מעליו, שאם מלקט את הפירות לאכילה ויש לו הדס אחר הדבר מותר, משום שזה פסיק רישיה באיסור דרבנן, וכפי שכתבו התוספות שראינו לעיל. גם (בסי' שכ,יח) כתב המחבר שמותר לסתום נקב בחבית בעזרת בגד שיש לו בית יד, אף על פי שאי אפשר שלא יסחוט, ובתנאי שאין שם כלי לקבל את היין. וזו לשונו: "טוב להנהיגם שלא יהיה כלי תחת החבית בשעה שפוקקין הנקב". והדבר מותר מכיוון שזהו פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן. וגם על כך הרמ"א לא העיר כלום, והסכים להיתר זה.

ז. מסקנה

השוכח להעביר את המקרר ל"מצב שבת", רשאי לפתוח את הדלת ולקחת את המאכלים, ולסגור את הדלת כאשר יש חשש שהמאכלים שבמקרר יתקלקלו – כי זהו פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן. ודבר זה מותר גם לדעת הרמ"א, כי החומרא של הרמ"א במקרים דומים הייתה רק לחובת זהירות לכתחילה.

אמנם ההיתר תלוי בכך שבדרך כלל הוא דואג לקבוע את המקרר על "מצב שבת", שאז ברור שגם אם שכח לעשות כן, הרי שלא ניחא ליה בהדלקת האור, הפעלת המנוע, ושאר הטכנולוגיות. ויפתח ויסגור בשינוי כלשהו, כגון ביד שמאל ובזרת, כדי לזכור שאין זה אלא היתר בשעת הדחק – וכך בשבוע הבא לא ישכח שוב.


[1].    [הערת עורך (מ.פ.): בקרב תלמידי הרש"ז (ביניהם הר"א נבנצל, הרי"י נויבירט, הר"י רוזן והרל"י הלפרין, מקובל שלהלכה התייחס הרש"ז לסגירת מעגל חשמלי כאיסור דרבנן משום "מוליד", וכפי שכתב שם בתשובה הנ"ל ביחס לדעת הבית-יצחק: "כבר הורה זקן".

      תגובת המחבר: מה שהובא בשם הבית יצחק, אין זה אלא בנוגע להדלקת נורה, האם יש לאסור על כך משום מוליד].

[2].    כפי שפסק בשו"ע (או"ח ס,ד) שמצוות צריכות כוונה, ולכן לא די בעצם המודעות למעשה, אלא שיש צורך ברצון לקיים את המצווה.

[3].       אמו"ר הביא ראיה לסברה זו מדברי הרמב"ם (שבת א,ו): "עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה אף על פי שלא נתכוין לה חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה". כלומר משום שוודאי תיעשה המלאכה, הרי זה נחשב שמתכוון איליה. ולשיטת הרמב"ם (שבת א,ז) הוא חייב, משום שלשיטתו מלאכה שאינו צריכה לגופה חייבים עליה (ודלא כדברי רבנו חיים הלוי (הל' שבת י,יז), שהבין שדעת הרמב"ם כדעת הערוך).

[4].       עיין ביביע אומר ח"ד או"ח סי' לד שהביא ראיות רבות לכך, אלא שכאמור הוא הרחיק עוד להתיר גם פסיק רישיה דניחא ליה באיסור דרבנן.

[5].       לשיטת הרב אוירבך, הפעלת המנוע אף היא אינה אסורה אלא מדרבנן. שכן, פעולה חשמלית שאינה כרוכה בעשיית מלאכה, איסורה אינו אלא מדרבנן. ומנוע המקרר, גם אם יופעל, הוא הרי פועל כדי להחדיר אויר קריר אל תא הקירור. הכנסת האויר הקריר אין בה שום מלאכה. גם הכיתוב המופיע על צג המקרר אין בו איסור דאורייתא, מאחר שלא זו הכתיבה האסורה מן התורה, מה עוד, שאין זה כתב המתקיים.

[6].       תחומין מב במאמר "הפעלה אגבית של מנגנון חשמלי בשבת", אות ה.

[7].       קביעה זאת, לענ"ד אינה מדויקת. כי עיינתי בדברי המנחת-שלמה המצוטט, ושם אינו מדבר על כיבוי אלא על הדלקה. מיקוד הדיון סביב פעולת ההדלקה יוצרת הבדל גדול וניכר. ראשית משום שאין בפעולת הכיבוי איסור תורה, בצורה ודאית. שנית, הוא אינו קובע שיש לאסור משום שזו מערכת שתוכננה לפעול באופן אוטומטי, אלא בגלל שאם זה לא היה שבת, היה ניחא ליה. והאיסור לא יכול ליצור לא ניחא ליה, כמובא בלשונו:

      "הנני להעיר בהגדרת הענין של פסיק רישא דניחא ליה, ולדוגמא נדון במי שרוצה לפתוח בשבת את המקרר, ונזכר ששכח בערב שבת להוציא את הנורה שבתוך המקרר, ונמצא שע"י הפתיחה יש כאן פס"ר של מלאכת מבעיר. ואף שהאיש הזה דרכו בכל ערב שבת להוציא את הנורה, וגם עכשיו טרח הרבה למצוא נכרי כדי לפתוח הדלת, והוא מצטער מאד, ואינו רוצה שתיעשה על ידו מלאכה בשבת, אפי"ה ברור הדבר דהרי זה חשיב פס"ר דניחא לי', ואסור לכו"ע לפתוח הדלת. גם לדעת המתירים בפס"ר דלא ניחא לי', והיינו משום דאם נאמר שמותר הרי שוב ניחא לו ליהנות מהאור שנעשה בהיתר", ע"כ.

      הרי כי לא אסר את פתיחת המקרר משום שזו מערכת שתוכננה לפעול באופן אוטומטי, אלא משום שפעולה זו מוגדרת "פסיק רישא דניחא ליה".

      עוד מוכח כדברי, מכך שכחיזוק לדבריו הביא ראיה מדין פרה אדומה, הנידון כאן בהמשך דברינו, ושם לא מדובר כלל במערכת אוטומטית.

      אין להימלט מכך שתלמידו, בספר שמירת שבת כהלכתה, אכן מצטט סברא זו בשם הרב אוירבך. אך אין זה אלא פלא, כי הרב אוירבך לא כתבה מפורש, בתשובה זו. והמעיין בתשובתו הנ"ל, יווכח לדעת כי בכל התשובה לא הובאה כל ראיה שתחזק סברא זו. ואולי למד זאת הרב צימרמן מהמשך התשובה, שם כתב הרשז"א שאפילו אם יימנע האדם מן ההנאה, הדבר עדיין אסור. אלא שהרב אוירבך לא הביא כל סימוכין, או ראיה שתחזק ותוכיח את צדקת טענתו.

      ועיין במאמר של הרב צימרמן, שמתמודד בשאלות שונות שעולות מתשובה זו.

[8].       גם ציטוט זה, אינו מביע פסיקה הלכתית ברורה, אלא רק "אפשר". כלומר, אין כאן קביעה והכרעה, אלא הצעה של סברא.

[9].       [הערת עורך (מ.פ.): אגב דברי המחבר, ראוי לציין שבאזיקים אלקטרוניים שנבדקו על ידי מכון צומת, יסוד היתר השימוש בהם בשבת הוא מפני שכל עוד העציר אינו מנסה לצאת מביתו, או לפגוע באזיק, לא נעשית כל פעולה חשמלית. ולא משום היתר פ"ר דלא ניחא ליה.]

[10].     בסעיפים הקודמים טען הרב עובדיה יוסף שגם פסיק רישיה דניחא ליה באיסור דרבנן מותר, וכאן אומר שאפילו אם לא נקבל את ההיתר הזה, מותר שהרי שאפשר ומדובר ב"לא ניחא ליה".  

[11].     אף לשיטת התוספות. ומה שאוסרים מדרבנן הרי זה משום גזירה.

[12].כך גם בהמשך הגמרא שם לגבי אדם שיש לו נגע ונושא משאוי. הוא אינו מכוון להוריד את הנגע, אולם הנגע מתרפא ממילא והגמרא מביאה פסוק להתיר זאת. נראה שאם לא היה מפורש בפסוק להיתר, היה הדבר אסור, כי ודאי שנוח לאדם לאורך זמן לקצוץ בהרתו ולהבריא.

[13].     כפי שהסביר המחבר בשו"ע, סימן שכ סעיף יח.

[14].  [הערת עורך (ב.א): השושנים-לדוד דייק את שיטתו מדברי הר"ן שנאמרו ביחס להנאה הבאה לאדם בעל כורחו (הנאת ריח) – שלא נאסרה גם אם זה פסיק רישא שיהנה, ומכאן הביא ראיה שגם כש"בעל כורחו" הוא מחמת האיסור, ואלמלא האיסור היה נהנה מהריח – ההנאה מותרת. ראיה זו מתיישבת היטב עם החילוק המוזכר במאמר, משום שריח הוא הנאה רגעית. אולם מדברי השד"ח נראה שלא קיבל חילוק זה, שהרי הוא דחה את ראית השושנים-לדוד בטענה שאיסורי הנאה (ריח) הותרו גם בניחא ליה, ואין ללמוד מכאן להלכות שבת שהם איסורי מעשה. וצ"ע.]

[15].     כך הבין גם הרש"ז אוירבך במנחת-שלמה ח"א סי' צא, אות ט.

[16].     מדברי התוספות הללו יש להביא ראיה לכאורה, להבחנה שעשינו בין הנאה לרגע להנאה בהמשך, וכי אין להחשיב אלא זו הבאה בהמשך, כהנאה משמעותית, והראיה היא שתוספות שואלים "ואם תאמר הכניסה לרבקה ודשה אמאי כשרה מאי שנא מעלה עליה זכר דפסולה"? ומתרצים: "ויש לומר דהתם לא ניחא ליה בדישתה, שאינו מרויח כל כך דבלאו הכי נידושה התבואה". הביטוי "שאינו מרויח כל כך" בא לומר  שהנאה שאינה משמעותית אינה נחשבת, אבל אם עלה עליה זכר נחשב הדבר שניחא ליה, כי לידת העגל היא הנאה שתבוא בהמשך.

[17].  הכתיב הוא (דברים כא,ג) "אשר לא עֻבד בה", והקרי הוא "עוּבד". מן הכתיב משמע שמלאכה שהבעלים יעשה מעשה, ומן הקרי עולה שגם כאשר נעשתה המלאכה לבד הפרה פסולה. מכאן למדו חכמים (ב"מ ל,א) הגדרת ביניים – שהקריטריון הפוסל הוא התועלת לבעלים מן המעשה.

Wrong ACF value

מאמרים נוספים באותו נושא

שם מאמרמחברמקורתאריך פרסוםקישור
תכשיט שעליו מודפס כל התנ"ך
הפעלת מטאטא רובוטי בשבתהרב ישראל רוזןאמונת עיתיךtest
מחליף חום במערכת סגורה לחימום מיםהרב מנשה צימרמןאמונת עיתיךתמוז תשפ"ב
כוונת השלכה לאקדחהרב שי סימינובסקי
צמיד חכם בשבתהרב ישראל רוזןאמונת עיתיךמרחשון תשע"ז
קיפול והרכבת קלנועית שבת Shabbattoהרב הראל דביראמונת עיתיךניסן תשפ"ב
הדלקת גז ביום טוב בכיריים חדישותהרב ישראל רוזןאמונת עיתיךתשרי תשע"ד
שימוש במעלית שבת שתוקנה בשבתהרב מנחם פרלאמונת עיתיךשבט תשפ"ב
צבירת אנרגיה סולרית להפעלה חשמלית בשבתהרב ישראל רוזןאמונת עיתיךניסן תשע"ג
גדרי החשמלהרב יעקב אריאלתחומיןתשפ"א

פרויקט דיגיטציה ומיון של תחומין

אודות תחומין

הצטרפו לחווית צומת