שים לב, זהו אתר סביבת פיתוח - zomet-dev.mycodix.com

מערכות שקילה במעליות מודרניות

הרב מנחם פרל

ראשי פרקים

מעלית מודרנית מורכבת ממספר רב של מערכות, מהן פשוטות ודומות למעליות שהיו לפני דור ושניים, ומהן מתקדמות ביותר, עד למעליות מגנטיות, הפועלות ללא כבל ויודעות לנסוע במסלול מורכב אנכי ואופקי.

מערכות השקילה במעליות עברו שינוי משמעותי מאז שנכתבו מחקרים הלכתיים בעניין. בעבר נדרשו לוותר בשבת על פעולת מערכת השקילה, תוך כדי נטילת סיכון בטיחותי מחושב, אפשר שהיום ניתן להשאירה בפעולה, כפי שיבואר.

א. מערכות שקילה במעלית שבת

בכל מעלית מותקנת מערכת שקילה, ולה שתי מטרות עיקריות. האחת בטיחותית, למנוע משקל עודף, המביא למתיחת יתר של הרצועות המחברות את תא המעלית למנגנון הנסיעה. השנייה, לווסת את עוצמת זרם ההנעה, כדי לשמור על נוחות הנסיעה.

מרכיביה העיקריים של מערכת השקילה, הם חיישנים אלקטרוניים המורכבים על הרצועות התולות את תא הנוסעים לגג הבניין. מערכת השקילה היא רציפה, ובכל רגע נשקל תא הנוסעים, גם כאשר הוא ריק. כניסת משתמשים מעלה את המשקל, ויציאתם מקטינה אותו. השפעת האדם באופן ישיר היא על עצמת הזרם החשמלי הרגעי בלבד.

מספר אתגרים הלכתיים ישנם במערכת זו: ראשית, עצם השקילה, שהרי חז"ל אסרו מדידה בשבת. שנית, השקילה מתבצעת ע"י מנגנון אלקטרוני, ושמא יש בכך סגירת מעגל חשמלי. לעתים השקילה מוצגת על גבי צג, ואולי יש כאן כתיבה. בכל מקרה, השקילה משפיעה על תוצאות חשמליות, החל ממנגנון 'עומס יתר', שמפעיל נורת אזהרה, צפצוף התראה ופקודה למעלית שלא לנוע, וכלה בחישוב ווקטור ההתנעה ופקודה מתאימה למעלית.

עומס יתר, הוא אירוע בטיחות חמור, שאיש אינו מעוניין בו ואינו מתכוון לגרום לו. לכן, האדם שנכנס ומשקלו גרם לתופעה, בוודאי נחשב כ'מתעסק' ביחס לפעולות החשמליות שהתרחשו בגין כניסתו, ואין בכך איסור. לעומת זאת, ביחס לחישוב ווקטור ההתנעה, יש להשתמש בעקרון 'דבר שאינו מתכוין בגרמא'.

בנוגע ליתר האתגרים ההלכתיים, הקשורים ישירות למערכת השקילה, אתייחס בתמצית בסיום הדיון המרכזי.

ב. דבר שאינו מתכוין בגרמא

נאמר בגמ' (שבת עג, ב):

זומר וצריך לעצים – חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע.

כלומר, פעולת זמירה בכרם מעודדת את צמיחת הגפנים, והזומר חייב משום נוטע. ואם התכוון להשתמש בזמורות להסקה, חייב גם משום קוצר.

מאידך מסופר (סנהדרין כו, א):

רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק הוו קאזלי לעבר שנה בעסיא. פגע בהו ריש לקיש, איטפיל בהדייהו, אמר: איזיל איחזי היכי עבדי עובדא. חזייה לההוא גברא דקא כריב. אמר להן: כהן וחורש [דאמרינן לקמן נחשדו כהנים על השביעית, רש"י]? אמרו לו: יכול לומר: אגיסטון [שכיר] אני בתוכו [וקרקע של נכרי הוא]. תו חזייה לההוא גברא דהוה כסח בכרמי [זומר כרם], אמר להן: כהן וזמר? אמר לו: יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך. אמר להם: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות.

וקשה, שלפי האמור במסכת שבת הזומר חייב גם משום נוטע, ומה יועיל לזה אם זקוק לזמורה לעקל בית הבד? התוס' (שבת שם ד"ה זומר) אכן מעמידים את הסיפור דווקא "בכה"ג שאין האילן מיתקן בכך אלא מתקלקל".

1. חידושו של המהר"ל

למהר"ל (בחידושיו לשבת שם) ישוב אחר לקושיה:

כיון דלא מכוין רק לעקל בית הבד, הוי לענין נטיעה דבר שאינו מתכוון, ומותר, ולא הוי זה פסיק רישא במילתא דלא נעשה מיד. אבל כאן איירי שמכוין לנטיעה, וכיון דמכוין לנטיעה, חייב, כך יראה. ולפי זה, נראה דמותר לרחוץ ידיו בגינה בשבת, דהוי דבר שאינו מתכוון לנטיעה, ולא שייך כהאי גוונא 'פסיק רישא' ומותר.

לשיטת המהר"ל, דבר שאינו מתכוין, גם אם התוצאה ודאית (פסיק רישא), אם אינה מתרחשת מיד עם הפעולה אלא אחר זמן, מותר לכתחילה. ואמנם הדוגמה היא מצימוח זמורות, שהוא תהליך של ימים ויותר, אך המהר"ל לא נחת להגדיר בכמה זמן מדובר.

הרב אריה צבי פרומר (שיח-השדה, שער הכללים, ב) מביא ראיות לדברי המהר"ל:

ואשוב לדברי הגור-אריה הנ"ל, דדבר שאינו נעשה רק בכוחו, לא אסור פ"ר. ונלע"ד סיוע לזה מלשון רש"י (שבת יז, א ד"ה  הנושכות)[1]: אשכולות הנושכות זו את זו, וכשבא להפרידן – נסחט המשקה עליהן, וכיון דעבד בידים ולא אפשר בלא סחיטה – מכשר, עכ"ל. וכבר כתבתי לעיל דסברת רש"י הוא משום דפ"ר חשוב כמתכוון, וכמפורש ברא"ש פ"ד דמכשירין משנה א.[2] וכיון שכתב 'כיון דעביד בידים ולא אפשר בלא סחיטה – מכשר' – משמע דדווקא אם עושה בידים ממש הוא דהוי פסיק רישא, אבל אם אינו נעשה ממש בידים, אין שייך בו הסברא דפסיק רישא. והוא סמך גדול לדברי הגו"א.

ראיה שנייה לדברי המהר"ל:

גם בריטב"א עירובין (דף פח, א)[3] ד"ה התם תיימי מיא כ' בתוך דבריו דלא אסרו דבר שאינו מתכוון בכוחו ואפילו פסיק רישא מותר בו, עיי"ש. והוא כדברי הגור אריה.

והנה סברת המהר"ל, דאם המלאכה אינה נעשית מיד, לא אסור בפ"ר, נראה לענ"ד ביאור הדברים… בכל דבר שאינו עושה ממש בידים רק ע"י כוחו, לא חשיב מעשיו אלא מפאת מחשבתו, דמחשבתו משוי ליה מעשה[4] כיון דנתקיימה מחשבתו. וזה שייך אם רוצה ומתכוון עכ"פ להמלאכה, אבל אם אינו מתכוין אלא דהוי פסיק רישא, תו ליכא מחשבתו, ושוב לא חשיב אלא גרמא בעלמא.

בשו"ת ארץ-צבי (סימן קיב) נשאל הרב פרומר על שימוש בשבת במכשיר הדומה מאד לבוילר, ופועל באופן שכשמוציאים מים שהתחממו לרחיצה, נכנסים מים אחרים ומתבשלים. בתשובתו נטה להתיר, משום שהמשתמש מסיר מונע (ברז להוצאת המים החמים), וכתוצאה מכך סר מונע נוסף ומאפשר כניסת מים קרים, והיינו כח כוחו, שהוא פחות מגרמא (הסרת המונע ע"י הסרת המונע). סברא נוספת שהתחשב בה היא שהמשתמש לא מתכוין לחמם את המים החדשים שיכנסו, "ופסיק רישא לא מהני למחשב גרמא כמעשה". בהמשך הוא דן בסוגיא מצדדים שונים, מביא את דברי המהר"ל הנ"ל, ואת האבני-נזר דלהלן, אך מסיים: "מכל מקום למעשה אין להתיר, ד'וכי בשביל שאנחנו מדמין נעשה מעשה' להקל בשל תורה, ותו דאף דאיסור דאורייתא ליכא, איסור דרבנן מיהא איכא" וכוונתו לגרמא כנראה מלשונו שם.[5] ועוד הקשה "מאן מפיס שאין כוונתו גם לזה שיתחממו מים חדשים. ואפילו נימא דזה השואל עכשיו כוונתו רק להוציא המים שכבר נתבשלו… כל אנשי העיר ינהגו היתר, וכיון דסו"ס גם המים שיתבשלו בש"ק מותר, אפשר שיהיו ביניהם הרבה שיכוונו גם לזה, ע"כ לענ"ד לכתחילה אין להתיר זה".

אלא שהמהר"ל נקט לשון "לא הוי זה פסיק רישא במילתא, דלא נעשה מיד", חילוקו הוא בין נעשה מיד לבין נעשה לאחר זמן. לעומת זה, הראיות שהביא הרא"צ פרומר מתייחסות לפסיק רישא בכוחו, ולא לעשייה אחר זמן, ואין זה חופף.

2. האם השו"ע חולק

כאמור, המהר"ל מתיר "לרחוץ ידיו בגינה בשבת, דהוי דבר שאינו מתכוון לנטיעה", ואילו השו"ע (שלו,ג) פסק: "האוכלים בגנות, אסורים ליטול ידיהם על העשבים, שמשקים אותם, אף על פי שאינם מכוונים, פסיק רישיה הוא". לכאורה עולה מכך שהוא חולק על יסודו של המהר"ל.

אולם אין הכרח לומר שזו מחלוקת עקרונית, וניתן לבאר בשני אופנים: א. יתכן שהמהר"ל התכוון שרוחץ ידיו בגינה מעט רחוק מהזרעים, ובכך גם השו"ע יתיר, וכדלהלן. ב. יתכן שאמנם נחלקו אך לא לגבי העקרון הנ"ל, אלא שלדעת המהר"ל אין בהשקיה תולדת זריעה אם לא מתכוין להצמיח, ומלאכת נטיעה היא דווקא אם השאיר את הזרע וצמח מדעתו. השו"ע חולק ביחס לדין השקיה, אך לא בהכרח חולק על העקרון הנ"ל.[6]

3. פוסקים שנקטו כיסוד זה

בשו"ת אבני-נזר (או"ח סי' קצד) כתב ש"פסיק רישא לא מהני לחשוב גרמא כמעשה", היינו שאם עושה מעשה לא בגוף הדבר, באופן שתוצאה מסוימת תחשב לדבר שאינו מתכוין, אף דניחא ליה בכך והיא פסיק רישא, כל שאין מוכח מפעולתו שלזה כיוון, מותרת בשבת. בכך הוא מסביר את שיטת הרשב"א שהנועל ביתו וכוונתו רק לשמירת ביתו, אף שניצוד בכך צבי מותר, משום שצידה באופן זה נחשבת לפעולה שאינה בגוף הדבר. הר"ן חלק על הרשב"א וסבר שגם נעילת ביתו לשומרו אסורה, כאשר צבי הנמצא בו ניצוד. אך מחלוקתם היא בגדרי מלאכת צידה, "ועל כל פנים במלאכה שאינה אסורה מצד עצמה אעפ"י שנמשכת ממנה מלאכה אסורה מותר לדברי הכל… וסברא זאת היא אלימתא ומוסכמת. מזה נלמוד במכ"ש לשאלה דנדון דידן שהדוד המרכזי שבו זורמים ומתבשלים המים הצוננים עומדים רחוק מאד ממקום הברז ששאובים ממנו מים החמים, ולכן אין מקום לאסור שאיבת המים מהברז משום מבשל" (ראה גם שו"ת משפטי-עוזיאל או"ח סי' מה).

גם בשו"ת הר-צבי (או"ח סימן קפח) דן בשאלת השימוש בדוד שמש, ובסוף דבריו כתב: "העולה מכל הנ"ל, שבנ"ד לא הוי אלא גרמא, ונהי שגרמא אסורה עכ"פ מדרבנן מ"מ בצירוף הדבר שנ"ד הוי בישול בתולדות חמה שאין אסור אלא מדרבנן, א"כ הו"ל תרי דרבנן, ובתרי דרבנן בודאי יש להתיר באינו מתכוין בפסיק רישא, כמש"כ הפמ"ג (סי' שטז א"א סק"ח) והובא בשער הציון (אות יח). עוד י"ל דכיון שבנ"ד לא הוי אלא גרמא גם בלא הצירוף שבנ"ד יש תרתי דרבנן, יש מקילים גרמא בדבר שאינו מכוין בפסיק רישא, וכמ"ש האבני-נזר (סימן קצה) דפסיק רישא לא מהני לחשוב גרמא כמעשה, עיין שם". כך כתב גם ביחס לפתיחת חלון כנגד שתילים (או"ח ס"ס קלג). כחיזוק לדבריו, הובא בסוף הספר (שם עמ' רלה, הרר"י-בשדה הע' 6 – אי מהני פס"ר לחשוב גרמא כמעשה) שנמצא לכך סמך בשלטי-גבורים (שבת פט"ז אות ב), ובמחנה-אפרים סוף מסכת שבת.

בשו"ת מנחת-שלמה (ח"א סי' י) דן בפתיחת מקרר בשבת. מבואר שם שפתיחת דלת המקרר בשעה שהמדחס נח, נחשבת לגרם הפעלתו, מפני שבכך יזרז את מועד הפעלתו. אמנם הוא דבר שאינו מתכוין, ופס"ר שתוקדם הפעלת המדחס (או ספק פס"ר), ומסתבר גם שההקדמה ניחא לו (שם סק"ד), מאחר שברור שיחדור למקרר אויר חם יותר, וניחא לו שיפעל המדחס על מנת לקרר. בהמשך (סק"ו) טוען רש"ז, שגם לחזו"א הסובר שחיבור חשמלי הוא איסור בונה מהתורה, כאן שרק מגדיל את תדירות הפעולות שיקרו מאליהן, אין איסור תורה. והוסיף: "הן אמנם שהרמ"א … כתב דלא שרי גרם כיבוי כי אם במקום פסידא, מ"מ נלענ"ד שכל זה דוקא בגרם מלאכה דאורייתא משא"כ בדרבנן לא מצינו שאסור… כבר מבואר בראשונים שמלאכה שאינה צריכה לגופה חמורה יותר ונחשבת כדאורייתא, וחושבני שגרם כבוי גחלת של מתכת מותר גם שלא במקום הפסד". א"כ גם לרש"ז אוירבך פשוט שפסיק רישא בגרמא מותר לכתחילה, אף שניחא ליה בכך.

השו"ע (שלו,ג) אוסר ליטול ידיים בגינה זרועה, כנ"ל . על כך כתב בשש"כ (מהדו"ג יב, יט): "כיור אשר המים הנשפכים לתוכו זורמים דרך צינור עד שמגיעים לקרקע זרועה, מותר ליטול ידים לתוכו בשבת, וכן מותר לשפוך בו מים לכל צורך אחר, ואין חוששים להשקיית הזרעים שתיעשה על ידי כך, אם אמנם אין כוונתו אליה". ובהערה נג בשם הרש"ז אוירבך נכתב: "מכיון שאינו מכוין להוציא המים כדי להשקות בהם, ואע"ג דהוה פ"ר, אבל מ"מ מכיון שנעשה רק ע"י כוח שני וחשיב רק גרמא, אין לאסור אף בכה"ג דהוה פ"ר,[7] ואין זה דומה למש"כ בפ"א הערה קלה, דהתם קעביד בידים ומכוין, ואילו הכא לא קחשיב כלל על ההשקאה".

ההלכה שאליה הוא מתייחס שם לעיל, היא שימוש בבוילר. מוסכם לאסור מפני חימום המים הנכנסים, אך אם הטרמוסטט שבדוד מוגבל מראש לטמפרטורה נמוכה משיעור יד סולדת, הרי המים כלל אינם מגיעים לידי בישול, אלא שכניסת מים קרים תקדים את הפעלת גוף החימום. על כך כתב בשש"כ (פ"א הערה קלה): "ואין בו משום גרמא בהפעלת גופי החימום, כיון דאינו אלא גרמא בכח שני דפ"ר דשרינן". אמנם מיד העיר בשם הרש"ז אוירבך, שיש להסתפק ביחס להיתר גרמא בפס"ר בדאורייתא. בודאי כוונתו דווקא לפס"ר דניחא ליה, שהרי בפס"ר דלא איכפת ליה, התיר במספר מקומות (ראה לעיל שש"כ יב, יט; ובהערה 7 בשם שש"כ).

הרב עובדיה יוסף השתמש בכלל זה על מנת להתיר גרם בישול: "מותר לכסות בשבת קדרה שיש בה עצמות אף אם העצמות לא נתבשלו לגמרי, משום שאין נוהגים לאכלם. אמנם אם כוונתו לאכול את המוח שבתוך העצמות או את העצמות, אין להקל". הנימוק להיתר כיסוי הקדרה אף שעצמות העוף יתבשלו מהר יותר ויתרככו עי"כ, מפני שהנחת הכיסוי ע"ג הקדרה נחשבת לגרם בישול, ומעשה בישול העצמות הוא פס"ר דלא איכפת ליה (ילקו"י שבת ג, בישול סע' עח בשם אביו).

4. משמעותה ההלכתית של השקילה

לענייננו, אדם הנכנס למעלית, מתכוין לנסוע לקומת חפצו. אין לו, לכאורה, כל ענין בשקילה, אלא שהשקילה מתבצעת מיידית. דומה הדבר לפתיחת דלת של מקרר, כשמאחורי הדלת מוצנע מפסק חשמלי (מכני או מגנטי) המפעיל ומנתק מערכות שונות עם פתיחת הדלת. במקררים הישנים מדובר בתאורה בלבד, ועל כך כתב בשש"כ (פל"א הערה א) בשם רש"ז אוירבך: "דמכיון שבאופן קבוע ומתוכנן נעשית ההדלקה רק ע"י פתיחת הדלת, והכיבוי נעשה רק ע"י סגירתה, אפשר דחשיב כעושה מעשה בידים, ואינו בגדר פס"ר". מאידך, הפעולה החשמלית שבשקילה היא שינוי עצמת הזרם, מה שמותר לכתחילה למרבית הפוסקים (ראה מאמרו של הר"י רוזן, תחומין כו עמ' 83 והלאה).

משמעותו של הכלל אותו למדנו לעיל, שדבר שאינו מתכוין שתוצאתו ניכרת לאחר זמן או גורמת לפעולה אחרת – מותר, מתאימה לכאן בדיוק. הזמירה מתחילה את הצימוח מיד, אלא שהתוצאה ניכרת לעין רק לאחר זמן. במעלית, שינוי הזרם שיתרחש מיד – מותר, שהרי אין בו איסור כלל מצד עצמו, כנ"ל. לאחר מספר שניות, תחל דלת המעלית להסגר ורק אז תישלח פקודה לבקר המעלית המכילה את המידע של השקילה, בעזרתו יחשב הבקר את עצמת זרם תחילת הנסיעה, ויפעיל את מנוע המעלית בהתאם אליו.

יתכן אף להציג את הדברים אחרת, באופן קל עוד יותר. פקודת הסעת המעלית תגיע בכל מקרה, בכל משקל שהוא. שינוי הפקודה מזרם נמוך לגבוה, בעקבות כניסת נוסעים, לא יוצרת פעולה חשמלית חדשה, אלא משפיעה על זו שתגיע ממילא. בכל אופן דומה שיש להתייחס לכך בסה"כ כפסיק רישא דניחא ליה בגרמא לשינוי זרם.

ג. מדידה בשבת

חז"ל אסרו למדוד בשבת למעט מדידה של מצוה (משנה שבת כד,ה; ביצה ג,ו ועוד). תוס' (שבת קכו,ב ד"ה ומדבריהן) מסבירים שהוא משום עובדין דחול.

שקילת אדם, לכאורה, גם כן אסורה (שש"כ יד,מב; כט,לט) משום שחז"ל התירו דוקא מדידה של מצוה (שו"ע שו, ז). מאידך בשולחן-שלמה (שו, טז, ב – העיר ע"כ בשש"כ שם) מתיר, שכן כתב: "לדעתי מדידת חום מותרת אפילו לא למי שהוא ממש חולה, כיון דמדידת חום לאו עובדין דחול הוא, דנלענ"ד דאין לחוש לזה".

אף שאסרו חז"ל למדוד, התירו לומר לחברו "מלא לי כלי זה", אפילו הוא מיוחד למידה (שו"ע שכג, א), משום ש"אינו מזכיר שם מדה, רק 'כלי זה' סתם" (משנ"ב שם סק"א). גם בנידון דידן, האדם נכנס לתא המעלית כדי לנסוע ולא כדי להשקל, זו פעולה אגבית שאף אינו מודע אליה בדרך כלל.

הציץ-אליעזר (ח"י סי' י) התיר למדוד חום בשבת משתי סיבות הנוגעות גם לנידון דידן. האחת, משום שצרכי שבת כצרכי מצוה, ואם לא ימדוד חום עלולים הוא ובני ביתו להצטער בשבת מכך שאינם יודעים אם עליהם לנקוט צעדים רפואיים כלשהם. השנייה, מדידה שנעשית ללא פעולה ייחודית למדידה, אינה אסורה. בפשטות טעמים אלה מתאימים לגמרי לשאלתנו.

מדידה תחשב לכזו רק כאשר התוצאה ברורה.[8] במערכת השקילה במעלית, מחשב המעלית יודע רק מה עצמת הזרם הנדרשת ולא את משקל הנוסעים ביחידות משקל. גם במקרה קיצון של עומס יתר, לא נדע את המשקל, רק נדע שחרגנו מהמותר, לפיכך שאלה זו לא מתחילה כלל בנידוננו.

ד. כתיבה על גבי צג

ברוב המעליות המידע אודות המשקל, לא נרשם על גבי צג כלשהו. אמנם יש מעליות שבהן המידע נרשם על צג בחדר המכונות או בקופסת הבקרה של הטכנאים. יש שחששו שיש בכתיבה על גבי צג גבישי משום כתיבה מדרבנן. אך מכיון שבשבת אין ענין לאיש במידע זה, הוא נחשב לדבר שאין מתכוין, ואף שהוא פסיק רישא, לא אכפת ליה בכך, ולכן הוא מותר (ראה את מאמרו של הרב ישראל רוזן ותשובותיהם של הר"מ פיינשטיין והרב נויבירט ביחס למסך מצלמה דיגיטלי, בתחומין יד עמ' 432 והלאה, וראה הרב שמחה בונם לייזרזון, תחומין לו, שינוי זרם חשמלי ומד מים דיגיטאלי).

ה. התראת עומס יתר

התראת 'עומס יתר' מפעילה צפצוף מתמשך, מדליקה נורה מיוחדת ומונעת מהמעלית לעלות. כאשר יוצא אחד הנוסעים מהמעלית כך שמתבטל עומס היתר, מיד תחזור המעלית לפעולתה.

בדור הקודם של המעליות, חיישני השקילה מוקמו בדרך-כלל תחת תא הנוסעים, ומשקל היתר גרם למתיחת המתלים של תא המעלית כלפי מטה ולסגירת מתג חשמלי. יציאה מתא הנוסעים במצב זה, הייתה גורמת לפתיחת המיתוג. הכבל המחבר את המעלית לגג הבניין היה עשוי פלדה, התא היה בדר"כ קטן יחסית, ועל כן מכון התקנים הישראלי איפשר ביטול התראת משקל יתר, והמעלית נסעה כרגיל בשבת, גם בתנאי עומס יתר (לקיחת סיכון מחושב). מאחר והפעלת המנגנון כרוכה באיסור, וידאנו בכל בדיקת מעלית שבת, שמנגנון השקילה מנותק במצב שבת. מנגנון השקילה לא השפיע על מהירות הנסיעה, שממילא הייתה קבועה (או בשני מצבים לכל היותר, שלא ברור שהיו מושפעים מהמשקל).

היום, השקילה היא רציפה, משמעות הדבר שכל נוסע שעולה על המעלית משפיע על עצמת הזרם של מערכת השקילה. שינוי זרם מותר בשבת בתנאים אלו (ראה מאמרו הנ"ל של הרב ישראל רוזן, תחומין כו). במצב זה, אין צורך לבטל את מתקני השקילה בשבת, וניתן לשמור על בטיחות מירבית ונוחות מלאה גם בתחילת נסיעה.

על מנת למנוע מצב שבו היוצא מהמעלית אחר התראת עומס יתר, מפסיק מיד את הצפצוף ואת נורית האזהרה ומשחרר את המעלית לנסוע – מכון צמת דורש מחברות המעליות, לתכנת את פיקוד המעלית שיבדוק את מצב עומס היתר רק לאחר מתן פקודת 'סגירת דלתות'. היינו, גם כשיצא האדם שגרם להתראה, לא תתרחש פעולה חשמלית כלשהי (מלבד השקילה הרציפה וכנ"ל), וזו תתרחש רק לאחר זמן הקבוע מראש, ללא קשר למשתמש.

ו. סיכום

1.   על פי רוב השקילה במעליות רציפה, וכרוכה בשינוי עצמת הזרם החשמלי בלבד, מה שמותר לכתחילה לרוב הפוסקים.

2.   פעולות חשמליות הנגרמות כתוצאה מעיבוד נתוני המשקל (קביעת עצמת ווקטור ההתנעה, התראת עומס יתר) יתרחשו רק לאחר מתן פקודת סגירת דלתות.

3.   הנכנס למעלית מתכוין לנסוע בה ולא עושה כל פעולה מיוחדת לטובת זרם ההתנעה וכדומה, על כן השפעתו על מערכות אלו נחשבת כפסיק רישא (דניחא ליה). מאחר שהתוצאה תתרחש רק לאחר תהליך שמתרחש שלא בהשפעתו הישירה, נחשב הדבר לגרמא.

4.   לדעת מרבית הפוסקים, פסיק רישא בגרמא מותר, בודאי באיסורי דרבנן.

5.   כלל הלכתי זה, משרת טכנולוגיות רבות בשבת, כגון דודי שמש, פתיחת דלת מקרר ועוד.


[1].       על דברי הגמ': "(דאמר) רב נחמן אמר רבה בר אבוה: פעמים שאדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענבים לבצירה או לא, ונוטל אשכול ענבים לסוחטו, ומזלף על גבי ענבים. ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליהם".

[2].       משנה: "השוחה לשתות, המים העולים בפיו ובשפמו – בכי יותן; בחוטמו ובראשו ובזקנו – אינן בכי יותן. הממלא בחבית, המים העולים אחריה ובחבל שהוא מכונן על צוארה ובחבל שהוא לצרכה – ה"ז בכי יותן. כמה הוא צרכה? – ר"ש בן אלעזר אומר טפח. נתנה תחת הצנור – אינן בכי יותן."

      רא"ש שם: "השוחה לשתות כו' בפיו ובשפמו. כיון דא"א לו לשתות אם לא שיגעו המים בשפמו הוי כאילו אחשבינהו, מידי דהוי אסיפא הממלא בחבית דמים שאחורי החבית ובחבל שהוא כרוך סביב הצוואר ובחבל באורך טפח למעלה מן החבית שא"א שלא יכנוס מן החבל טפח במים בשעה שהוא ממלא החבית, כל אלו אף על פי שא"צ למים, כיון דא"א בלא אלו המים בשעת עשיית מלאכתו הוי כאילו אחשבינהו, מידי דהוי אמלאכת שבת דכל פסיק רישיה הוי כמתכוין".

[3].       על דברי הגמ' שם (פז,ב – פח,א): "תנו רבנן: שלשה דברים התיר רבי חנניא בן עקביא לאנשי טבריא: ממלאין מים מגזוזטרא בשבת… אמר רבה בר רב הונא: לא שנו אלא למלאות, אבל לשפוך – אסור. מתקיף לה רב שיזבי: וכי מה בין זה לעוקה? – הני תיימי, והני לא תיימי". ופירש"י: "התם תיימי מיא – המים עשויין לכלות ולהבלע בקרקע, הלכך כי שפיך – אדעתא דליבלעו בדוכתייהו קא שפיך, ואי נפקי לבר – לאו מחשבתו להכי הוא, ולא נתקיימה מחשבתו ושרי, דאפילו איכוון – איסור ממש ליכא, דהא ברשות היחיד שפיך, אבל הכא – מידע ידיע דודאי נפקי ולא תיימי". והריטב"א כתב: "התם תיימי מיא. פי' דהתם גבי עוקה רוב הפעמים נבלעין במקומן שעל דעת כן נותנן וכי נפקי שלא לרצונו נפקי ואין דעתו לכך, וכיון שהוא דבר שאין מתכוין אפילו כשהוא פסיק רישיה ולא ימות מותר, שהרי [לא] אסרו בכחו בדבר שאין מתכוין, אבל הכא לא תיימי לעולם תחת הגזוזטרא ואי אפשר שיתעכבו שם כלל ולפיכך אסור".

[4].       לשון זה לקוחה מתוס' ע"ז דף סד, א ד"ה רע"ק אומר.

[5].       מעניין לראות את החילוק החד בין ספר למדני, לספר הלכה למעשה, שכתב אותו מחבר.

[6].       נחלקו האחרונים באדם שזרע בשבת ועקר את הזרע, האם חייב. מחד, המלאכה היא עצם הזריעה, והיא נעשתה, כן כתבו המנחת חינוך (מצוה לב, מלאכת זורע אות ב; מצוה רחצ אות ח) והאגלי-טל (זורע אות ח). או שמא פטור, כי המלאכה תתקיים בהשרשה, וסוף סוף לא נתקיימה מחשבתו, ולכן אין כאן מלאכה, כן כתב הרש"ש (שבת עג, א) והשווה זריעה לאפיה. יתכן שבמחלוקת זו הכריע השו"ע כמנ"ח והמהר"ל סבר כרש"ש, ואם כן, לא נחלקו בכלל של פס"ר בגרמא שמותר, אלא במלאכת זריעה בלבד.

[7].       השש"כ חזר על הכלל שפס"ר דלא אכפת ליה בגרמא מותר, גם בפ"א הערה קלא – לגבי בישול המים שנמצאים בצינור המוליך מהבוילר לברז; ובהערה קלב – לגבי הוצאת מים מהבוילר שכך יכנסו מים קרים לתחתיתו לתוך שכבה קרה.

[8].       ראה גם תחומין ג מעמ' 47, במאמרו של הרב ישראל רוזן ז"ל, פיסקה ז – 'מדידה סתומה'.

Wrong ACF value

מאמרים נוספים באותו נושא

שם מאמרמחברמקורתאריך פרסוםקישור
תכשיט שעליו מודפס כל התנ"ך
הפעלת מטאטא רובוטי בשבתהרב ישראל רוזןאמונת עיתיךtest
מחליף חום במערכת סגורה לחימום מיםהרב מנשה צימרמןאמונת עיתיךתמוז תשפ"ב
כוונת השלכה לאקדחהרב שי סימינובסקי
צמיד חכם בשבתהרב ישראל רוזןאמונת עיתיךמרחשון תשע"ז
קיפול והרכבת קלנועית שבת Shabbattoהרב הראל דביראמונת עיתיךניסן תשפ"ב
הדלקת גז ביום טוב בכיריים חדישותהרב ישראל רוזןאמונת עיתיךתשרי תשע"ד
שימוש במעלית שבת שתוקנה בשבתהרב מנחם פרלאמונת עיתיךשבט תשפ"ב
צבירת אנרגיה סולרית להפעלה חשמלית בשבתהרב ישראל רוזןאמונת עיתיךניסן תשע"ג
גדרי החשמלהרב יעקב אריאלתחומיןתשפ"א

פרויקט דיגיטציה ומיון של תחומין

אודות תחומין

הצטרפו לחווית צומת