השימוש בפרגולה כסוכה – עיון נוסף

א. סקירת הדעות

בשנים האחרונות מתרבות הפרגולות (מִצְללוֹת) בחצרות הבתים והמרפסות, ויש היושבים בהן בסוכות לקיים מצוות החג. בשנים האחרונות נידונה כשרותן בכמה תשובות ומאמרים והנה מסקנתם בקצרה על פי סדר פירסומם:

הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ הכשיר את הפרגולה כמות שהיא, אלא שכתב שלכתחילה ראוי לחדש בה דבר (תחומין יט [תשנ"ט], עמ' 377-373); הרב יעקב אריאל כתב שלכתחילה יש לבנות פרגולה שחמתה מרובה מצילתה ועליה לסכך, אך כאשר אין מקום אחר לעשות סוכה, מותר להשתמש בפרגולה הקיימת (שו"ת באהלה של תורה, כפר דרום תש"ס, ח"ב סי' פה); הרב ישראל מאיר לאו מכשיר אם יחדש בה דבר מה, כדין סוכה ישנה (תחומין כא [תשס"א], עמ' 51-41; שו"ת יחל-ישראל, ירושלים תשס"ג, סי' לה); הרב נחום אליעזר רבינוביץ מכשיר אם רוחב הקרשים פחות משלושה טפחים, ובין קרש לקרש יש מרווחים שהגשם יכול להכנס דרכם, ולמצוה מן המובחר יניח קרש או שנים שניתן להזיזם לשם סוכה לפני החג (שו"ת שיח-נחום, מעלה אדומים תשס"ח, סי' לט).

לענ"ד עדיין יש לפקפק בכשרותה של הפרגולה, שכן היא חזקה ויציבה ומעותדת לעמוד שנים רבות,[1] ולפיכך אין היא דירת ארעי אלא דירת קבע. להלן תוצג טענה זו באופן כללי, לאחר מכן יידונו בפירוט טעמיהם של המכשירים, ולבסוף אציע כיצד יש להכשירה לכתחילה.

ראשית נברר באילו אופנים אין מקום להסתפק:

א. כשחמתה מרובה מצילתה: אם יש בין קורה לקורה מעט יותר ממלוא קורה, כך שחמתה של הפרגולה מרובה מצילתה, ומסכך היטב על גבי הפרגולה, זוהי סוכה כשרה ללא פקפוק (תרתי משמע…), כמו הלאט"ש שהיו בימי רש"י (סוכה ט,ב ד"ה מאי למימרא; שו"ע או"ח תרכו,ג). סוכה כזו כשרה גם אם יש בין קורה לחברתה פחות משלושה טפחים; ואפילו לדעת הב"ח, דאמרינן לבוד לחומרא (או"ח סי' תרכו ד"ה ולעניין הלכה). שכן במקרה שלנו סכך כשר מפסיק ביניהן ומונע את צירופן של הקורות (משנה-ברורה תרכו,טז). אם אכן הסכך הכשר רבה על קורות הפרגולה, הרי שגם אם בלעדי קורות הפרגולה לא תהיה צילתה מרובה מחמתה – עדיין כשרה, כיון שהסכך הכשר מעורב עמם, וכדברי הב"ח לגבי לאט"ש, וכפי שכתב הרב אריאל (שם, עמ' 305). השאלה היא: האם ניתן להחשיב את קורות הפרגולה עצמה כסכך? (כמובן, כאשר מתקיימים שאר דיני סוכה: צילתה מרובה מחמתה, שלוש דפנות וכו').

ב. אופי המגורים בשאר ימות השנה: יש חשיבות לאופן השימוש בפרגולה זו בשאר ימות השנה. לעיתים הפרגולה סגורה היטב, והיא משמשת למגורים כל השנה כחדר נוסף לכל עניין. במקרה כזה אין ספק שהיא פסולה, כדין שתי סוכות של יוצרין זו לפנים מזו (סוכה ח,ב) שהפנימית פסולה, וכפי שפירש רש"י שם: "דלא מינכרא מלתא דלשם סוכה הוא דר בו, דהא כל ימות השנה דייר התם, ורוב תשמישו וסעודתו ושינתו שם." אמנם יש מקום לעיין מהי מידת הדיורין, השימוש והשינה הפוסלים אותה מלשמש כסוכה,[2] אך ענייננו כאן במנהג הרווח, שהמגורים העיקריים הם בבית, ולפרגולה יוצא אדם רק משום אוירא. ועתה, בסוכות, רוצה לקיים מה שאמרה תורה: "כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי" (סוכה ב,ב), והשאלה היא האם פרגולה היא אכן דירת ארעי, או שמא יש לחוש שהיא דירת קבע. בכך נדון עתה.

ב. רבנו תם: סכך המגן מפני הגשמים איננו 'ארעי'

בתחילת מסכת סוכה (ב,ב) נחלקו חכמים ורבי יהודה בסוכה שהיא למעלה מעשרים אמה, וההלכה היא כחכמים שפוסלים. בגמרא ניתנו לפסול זה כמה טעמים, ורוב הראשונים פסקו כטעמו של רבא:[3]

"בסכת תשבו שבעת ימים" – אמרה תורה: כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי. עד עשרים אמה – אדם עושה דירתו דירת עראי, למעלה מעשרים אמה – אין אדם עושה דירתו דירת עראי, אלא דירת קבע.

על דבריו של רבא הקשה אביי: "אלא מעתה, עשה מחיצות של ברזל וסיכך על גבן – הכי נמי דלא הוי סוכה?" תשובתו של רבא היתה: "עד עשרים אמה, דאדם עושה דירתו דירת עראי, כי עביד ליה דירת קבע – נמי נפיק; למעלה מעשרים אמה, דאדם עושה דירתו דירת קבע, כי עביד ליה דירת עראי – נמי לא נפיק." כלומר, גם אם עשה מחיצות של ברזל יצא ידי חובתו, כיון שהיה יכול לעשותה ארעי.

תוספות שם (ד"ה כי עביד) מבארים שתשובתו של רבא מתייחסת רק למחיצות, אך לא לסכך, שהוא עיקר הסוכה, ואותו אין לעשות קבע כלל אלא רק ארעי. לפיכך, אם סיכך בנסרים המהודקים היטב במסמרים עד שאין הגשמים יכולים לירד לתוכה, פסולה:

וא"ת, וכיון דלא חיישינן אלא שתהא ראויה לעשותה ארעי ואע"פ שעושה אותה קבע, א"כ אמאי אמר (תענית ב,א) גשמים סימן קללה בחג, והלא יכול לקבוע הנסרים במסמרים שלא ירדו גשמים בסוכה? ואפילו תימצי לומר דאסור משום גזרת תקרה… מ"מ כיון דלא אסור אלא מדרבנן, לא שייכא למימר שהגשמים סימן קללה? וי"ל, דנהי דלא חיישינן בדפנות אי עבד להו קבע, מ"מ בסככה שעיקר הסוכה על שם הסכך לא מיתכשרה עד דעביד לה ארעי.

מדברי התוספות נראה ברור שסוכה כזו, המגינה מפני הגשמים פסולה מן התורה, שהרי מפורש בדבריהם שאילו היה כל החשש מצד גזירת תקרה דרבנן לא היתה קושיה מן המשנה בתענית. וזה שלא כדברי הט"ז (או"ח תרלה,ב) שכתב שפסול זה הוא מדרבנן, וכן הקשה עליו בפרי-מגדים.

כסברה זו פסק ר"ת הלכה למעשה, כמובא באור-זרוע (ח"ב הל' סוכה סי' רפה):

ת"ר: סוכת גנב"ך… כשרה, ובלבד שתהא מסוככת כהילכתה. מאי כהילכתה? אמר רב חסדא: והוא שעשויה לצל, שמסוככת יפה, דמוכחא מילתא שעשייתה הראשונה לצל היתה, ולא לצניעות.

ור"ת פירש "שעשויה לצל" – לאפוקי אם עשאה מעובה כדי להגן מן הגשמים, כי אז היתה פסולה, כדתנן פ"ב: "ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות? משתסריח המקפה… ואם איתא, יכסנה יפה יפה ולא תסרח מקפתו, ולא יפטר מסוכת מצוה.

ותנן בתענית: מאימתי הוא מזכיר גבורות גשמים? רבי אליעזר אומר: מיו"ט הראשון של חג; רבי יהושע אומר: מיום טוב האחרון של חג. אמר רבי יהושע: הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג, למה הוא מזכיר… ואם יכול לכסותה עד שתהא [בטוחה] מן הגשמים, למה אין הגשמים סימן ברכה בחג?

והא דתנן לקמן פ"ב "המעובה כמין בית, אע"פ שאין כוכבים נראין מתוכה, כשירה" – לאו דווקא כמין בית ממש, אלא שאין כוכבים נראין מתוכה, ולעולם אינה מצלת מן הגשמים.

ומעשה בה"ר שמעון זצ"ל, גיסו של ר"ת, בנו של ה"ר יוסף זצ"ל, שסיכך סוכתו בנסרים שאין בהם ד' טפחים, דאמר דלדברי הכל כשירה, ועשה סוכה כמין כיפת החדר יפה מאוד, תקועה במסמרות; ופסלה ר"ת, משום דמצלת מן הגשמים. אבל השכיבן זה אצל זה – כשירה, דאז אינה מצלת מן הגשמים.

ובתוספות ר' יצחק בר' אשר כתוב סתם: סוכת רועים עשויה להגן מפני החמה ומפני הגשמים, ולא אתא למעוטי הא דקאמר שעשויה לצל, אלא שעשאה לדור שם בקבע, או אם עשאה לאצור פירות בתוכה. ושמא הצלת גשמים דקאמר הצלה פורתא; אבל אם [אין] יורדין בה גשמים – כלל כלל לא. והמחמיר ישא ברכה מאת ה'.[4]

נמצא שלדעת רבנו תם התנאי שנזכר בגמרא להכשרת סוכת גנב"ך ורקב"ש "והוא שעשאה לצל" (סוכה ח,ב), משמעו: לצל דווקא, ולא יותר, והוא בא למעט סוכה שסככה מהודק בטוב כל כך עד שהוא מונע כניסת גשמים, שאז פסולה. דברי רבנו תם הובאו בראבי"ה (מסכת סוכה סי' תריא); במרדכי (רמז תשלב; אמנם כתב שמדברי רש"י שכתב ש"לצל" ממעט לצניעות בעלמא, משמע שהוא מכשיר אף אם מגינה מן הגשמים); בהגהות מיימוניות (הל' סוכה ה,ט); וכן משמע מהגהות רבינו פרץ על הסמ"ק (מצוה צג הגהה לב), שנתן טעם למנהג שלא לסכך בנסרים פחות מד' טפחים משום שמא יקבעם באופן שלא יוכלו הגשמים לירד לתוכה (הובא בב"י ובמפרשי השו"ע תרכט,יח).

האם פוסקים כרבינו תם? הטור (או"ח סי' תרלא) כתב שהרא"ש לא הביא את דברי ר"ת בפסקיו, ומשמע שלדעתו הרא"ש מקל בכך. אולם כבר העירו הבית-יוסף והב"ח, שהרא"ש אמנם לא הביא את דברי ר"ת על משנת "המעובה כמין בית", אבל הביאם במקום אחר, בעניין סוכת גנב"ך ורקב"ש (פרק א אות יב). ששם כתב שהתנאי "והוא שעשאה לצל" בא למעט אם עשאה להגן מן המטר.[5] הפוסקים דנו בסוכה המעובה כמין בית שסככה עב כל כך שאין הגשמים יורדים לתוכה. יש פוסלים,[6] ויש מכשירים בדיעבד.[7] ולפחות חלק מן המכשירים בדיעבד סוכה המעובה כמין בית, פוסלים נסרים שקבען במסמרים, משום שהיא דירת קבע ממש[8] ולא רק 'כמין בית'.

מתוך כל הנ"ל נראה שיש לחוש שפרגולה פסולה לדעת ר"ת, משום שהיא מבנה חזק ויציב העומד שנים רבות (ומה שחשוב לעניינו הוא שהסכך שלה יציב וחזק), ולפיכך היא דירת קבע. וכאמור לעיל, הסכך חייב להיות ארעי ולא קבע, ואין מועיל בו הטעם שיכול לעשותו ארעי אם ירצה (דומה שכך נוטה גם הסברה הפשוטה, שכן 'דירת ארעי קבועה' היא ביטוי הסותר את עצמו).

דברים אלו מבוססים על ההנחה שהקריטריון שקבעו תוספות, "גשמים יורדים לתוכה", איננו אלא אחד מן הסימנים לדירת קבע, ולא היתה כוונתם לתת הגדרה יחידה ובלעדית מהו קבע ומהו ארעי. ולפיכך "קבע" אינו מתייחס רק להגנה מפני גשמים, אלא גם לרמת היציבות של המבנה.

ראיה לכך מן ההווה-אמינא של אביי לפסול דפנות של ברזל משום שהן קבע (סוכה ב,א וכדלעיל). לדפנות כאלו אין קשר להגנה מפני גשמים, אלא רק לעמידות המבנה וליציבותו. ואף שדברי אביי נדחו על ידי רבא לעניין דפנות, הרי כאמור, לדעת ר"ת הם נשארו שרירים וקיימים לגבי סכך. מסיבה זו נראה שאין די בדרישתו של הרב נ"א רבינוביץ, שיניחו מרווחים בין קרש לקרש כך שהגשם יוכל להכנס דרכם (שיח-נחום, עמ' 126), שכן עדיין יש לחוש לכך שהקורות עצמן פסולות משום שהן קבועות לשנים רבות.

ג. הקריטריון ל'קבע': דרך השימוש או יציבות המבנה

1. הרב הרשקוביץ: דרך השימוש

בשונה מהנחה זו, סבור הרב דניאל הרשקוביץ שפסול קבע אינו מתייחס לחוזק המבנה, אלא רק לדרך השימוש. לפי הסברו, דברי התוספות, שיש לפסול סוכה שאין הגשמים יכולים לחדור לתוכה, אמורים דווקא ביחס לסכך של קבע המגן מפני גשמים; אך אין לפסול את הסוכה אם הגשמים יכולים לירד לתוכה, והקביעות מתבטאת בחוזקו של המבנה עצמו. לפיכך יש להכשיר פרגולה לסוכה, משום שהגשמים יכולים לחדור בעדה. לענ"ד יש מקום לפקפק בכך, וכדלקמן.

2. דעת רבי שלמה קלוגר: שני תנאים לפסול

הרב הרשקוביץ הביא מדברי רבי שלמה קלוגר, שכדי לפסול סוכה מדין קבע על פי תוספות יש צורך שיתקיימו בסכך שני תנאים יחדיו: א. קבוע במסמרים; ב. מגן מפני הגשמים. וכך כתב הר"ש קלוגר (שו"ת האלף לך שלמה, או"ח סי' שסו):

ומה שהעיר על מה שמשמע מדברי המגן-אברהם, וכן הביא הב"י, שמותר לקבוע הסכך במסמרים; והקשה מתוס' פ"ק דסוכה, דכתבו דבסכך בעינן עראי ממש; וכתב שהוא פליאה נשגבה. ולדעתי אין התחלה כלל, דוודאי הכוונה כמו שכתב רו"מ אח"כ, דכוונת התוס' דבלא יוכלו גשמים לרדת שם, זה הוי קבע. ואני מוסיף עליו, דוודאי אף אם לא יוכלו גשמים לרדת שם – כשרה, דהרי מבואר בשו"ע, דמעובה כמו בית – כשרה. רק כוונת התוס', היכא דהוי תרתי – דמטר אינו יכול לירד, גם הוי קבוע במסמרים – זה הוי קבע. אבל בחד מנייהו – אם המטר יכול לירד, או אף באינו יכול המטר לירד רק דאינו קבוע במסמרים – כשרה, וזה לא הוי קבע.

אולם לענ"ד אין דברי רבי שלמה קלוגר מוכרחים. ראשית, קשה להבין את ראייתו מדין סוכה המעובה כמין בית: מניין שכשרה גם אם אין הגשמים יכולים לרדת לתוכה? והלא מן הסיפא של משנה זו: "אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה כשרה", משמע שכשרה רק בכהאי גוונא ולא יותר. וראיה לכך מהברייתא שהובאה בגמרא שם (כב,ב) ובה נחלקו ב"ש וב"ה כאשר אין כוכבי חמה נראין מתוכה, ומכאן שהמשנה באה להכשיר רק כאשר אין כוכבי הלילה נראין מתוכה (עי' שפת-אמת שם); ובאין כוכבי חמה נראין, כבר היא מחלוקת ב"ש וב"ה, ומנין להכשיר אפילו באין גשמים יורדים, שהוא בוודאי סכך עב מאוד? יתירה מזו: הלא כפי שהובא לעיל, כמה ראשונים הביאו את דברי ר"ת על משנת 'המעובה כמין בית' עצמה! וכנראה ראה רש"ק רק את דברי התוספות שלפנינו, ולא את הנוסח שבראבי"ה, באור-זרוע ובשאר הראשונים שצויינו לעיל.

שנית, מפשטות דברי התוספות נראה שהפסול הוא מטעם קבע באופן כללי, וקביעות זו עשויה להתבטא בכמה אופנים, ולא נחתו לחלק בדבר ולקבוע מסמרות בדיני מסמרות. אלא שכך היא המציאות, שכדי לעשות סכך שאין הגשם עובר דרכו יש לקבעו במסמרים. כאמור, מפירוש ר"ת למשנת "המעובה כמין בית" שהובא בראשונים, משמע שבמעובה כל כך שאין הגשמים יורדין לתוכה פסולה, גם אם אפשר לעשות כן בלא מסמרים. ומכאן מסתבר שגם ההפך נכון – כאשר הקרשים מחוברים במבנה קבע העומד לשנים רבות, תיפסל הסוכה גם אם הגשמים כן חודרים לתוכה.[9]

לפיכך, יש מקום להציע תירוץ אחר לקושייה שנשאל רבי שלמה קלוגר: העובדה שמותר לקבוע את הסכך במסמרים איננה סותרת את דברי ר"ת לעניין הגנה מפני גשמים. שכן כאשר קובעים סכך ארעי במסמרים למשך כל שבעת הימים, אין בכך כל פסול, שהרי המסמרים לא יעמידוהו ימים רבים, והסוכה נשארת דירת ארעי. מה שאין כן בנידון של ר"ת שהיתה זו דירת קבע גמורה.

אמנם, יש להודות שקשה להצביע על הגבול המדוייק המבחין בין יציבותה של סוכת ארעי לבין מבנה קבע, שהרי סוכה ישנה שנשארה על עומדה חודשים רבים, או אפילו משנה לשנה, כשרה בחידוש בעלמא וכדלקמן. אולם דומה שנוכל להציע שיעור מקורב, והוא מידת היציבות והחוזק הנדרשים לצורך הקמת מבנה בגובה עשרים אמה, שבכהאי גוונא היא נחשבת דירת קבע כדברי רבא לעיל. אלא שכאמור, יש להעביר אמת מידה זו מן הדפנות אל הסכך. ועדיין אין הדבר ברור כל הצורך. אולם גם אם לא ידוע לנו הגבול בבירור, נוכל להבחין בין המקרים הקיצוניים – בין סוכת ארעי העומדת ברגיל שבועות או חודשים ספורים, לבין פרגולה העומדת עשרות שנים.

3. שתי סוכות של יוצרים

מקור נוסף הנוגע לשאלה האם הקריטריון של 'קבע' תלוי באופי השימוש או ביציבות המבנה, הוא הסוגייה בדף ח,ב – "אמר רבי לוי משום רבי מאיר: שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו – הפנימית אינה סוכה, וחייבת במזוזה; והחיצונה סוכה, ופטורה מן המזוזה." ומפרש רש"י: "פנימית אינה סוכה – אם בא לישב בתוכה לחג לשם סוכה… דלא מינכרא מלתא דלשם סוכה הוא דר בו, דהא כל ימות השנה דייר התם, ורוב תשמישו וסעודתו ושינתו שם."

הקשתה הגמ': "ואמאי? תהוי חיצונה כבית שער הפנימית, ותתחייב במזוזה!" ותירצה: "משום דלא קביע." ופירש רש"י שכוונת התירוץ היא ששתי הסוכות אינן קבועות. מסתבר שמסיבה זו העמיד רש"י את כל הדיון כאן על היכרא דמצווה, ולא הזכיר טעם אחר, שאותו כתב לגבי פסול הישיבה תחת קורות בית ממש: "דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל ימות השנה" (יד,א ד"ה רבי מאיר). שכן, כאמור, לשיטת רש"י, סוכת היוצרים היא מבנה שאינו קבוע.[10] ולכן אין לפסול את הפנימית מדין בית, שהרי סוף סוף היא סוכה ולא בית, ואפשר לפוסלה רק משום היכרא דמצוה.[11]

אמנם, הרמב"ם חולק על רש"י (הסובר שגם הפנימית אינה קבועה), ולדעתו התירוץ "דלא קביע", מוסב רק על הסוכה החיצונית, ומשמע שהפנימית כן קבועה (הל' מזוזה ו,ט). מכאן הסיק הרב הרשקוביץ (במאמרו שם, עמ' 376):

שיטת הרמב"ם היא, שההבדל בין מבנה קבע לבין מבנה ארעי אינו מתבטא בחוזק המבנה או ביציבותו, אלא בייעודו בלבד. כך הבין בשו"ת רב-פעלים (ח"ב יו"ד סי' לו) בדעת הרמב"ם, והביא בשם מרכבת-המשנה: עיקרו של דבר תלוי בין אם הוא דר בו בקביעות או דרך ארעי.

אכן, רבי יוסף חיים (רב-פעלים, שם) הביא את דברי רבי חיים בן עטר בספר ראשון-לציון, המסביר כך את המחלוקת בין רש"י לבין הרמב"ם: לדעת רש"י, הפנימית אינה בנין חזק, ולפיכך היא עצמה אמנם חייבת במזוזה משום שהוא דר בה, אבל אין בכוחה לעשות את החיצונה לבית שער לה, ולכן החיצונה שאינה עשויה לדירה, פטורה מן המזוזה וכשירה לסוכה. אולם לדעת הרמב"ם ההבחנה איננה בין בנין חזק לבנין ארעי, אלא בין בנין קבוע לבנין שלעיתים מסירו (לשונו של הרב-פעלים שונה מעט: "לפעמים עוזב אותה לגמרי"); וכיון שאינו קבוע, כשר לסוכה. ומשמע שבשאלתנו נחלקו רש"י והרמב"ם: לדעת רש"י, 'קביע' מתייחס לחוזק המבנה, ולפיכך שתי הסוכות אינן נחשבות קבועות, גם הפנימית שדר בה כל ימות השנה; ולדעת הרמב"ם, הכוונה היא לקביעות הדיור, ולפיכך הפנימית נקראת קבועה.

לענ"ד אין ראיה מוחלטת לפירוש זה של 'קביע'. אבל גם אם נסכים לכך, קשה ללמוד מכאן להקל בפרגולה. שכן גם לפי פירוש זה, אנו נמצאים לכל הפחות בתחומה של מחלוקת ראשונים, בין רש"י לרמב"ם. אך מעבר לכך, מסתבר של'קבע' ישנם ביטויים רבים. חלק מהם קשור אמנם לאופי הדיור – קבוע או ארעי; אולם חלק מהם, ואולי רובם, קשורים ליציבות המבנה גם בלא קשר לאופי הדיור,[12] ונראה שגם הרמב"ם יסכים לכך. ברור שאילולא היה מדובר בסוכה של יוצרים אלא בבית גמור, לא היה הרמב"ם פוטרו מן המזוזה. ולגבי פרגולה, מסתבר שגם הרמב"ם יסכים שהיא מבנה קבע שאינו כשר לסוכה.

עד עתה עסקנו בשאלה אם יש להגדיר 'קבע' על פי אופי השימוש או על פי יציבות המבנה, כעת נדון בכמה נקודות פרטיות בדברי המכשירים האחרים:

ד. תשובת הרשב"א לגבי נסרים ממוסמרים

הרב יעקב אריאל, שכאמור, מתיר בשעת הצורך להשתמש בפרגולה כסוכה, הביא ראיה לכשרותה מתשובת הרשב"א (ח"א סי' ריג), שהתיר לקבוע סכך הסוכה במסמרים, ולא חשש לגזירת תקרה:

שאלת: סכך סוכה העשוי מנסרים שאין ברחבן אלא טפח,[13] והם תקועים במסמרות של ברזל והם משולבין כשליבת הסולם ואין בפתח השליבה שלושה טפחים, ובחג מכסין אותן בהדס ובערבה – אם פוסלין את הסכך מחמת המסמרות? לפי ששמעתי בשם אחד גדול שנתאכסן בבית אחד מבני עירנו וציוה להסיר המסמרות מן הסכך. הודיענו טעמו – אי משום שמקבלין טומאה? ואי משום כך, מאי שנא משפודין של ברזל, שאם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה?

תשובה: אותו חכם אסר – לא מאותו טעם שאמרת אסר, שאותן המסמרות אין פוסלין את הסכך המרובה מהן. ואולי אסר מפני מה שאסר אחד מרבותי ז"ל, דכיון שהנסרים תקועים במסמרות הרי כל הנסרים כנסר אחד רחב ארבעה, ויש בו משום גזרת תקרה. ויש שנחלקו עליו. ואתה, הנח להן כיון שנהגו, שאף על פי שאינן נביאים בני נביאים הם.

כלומר, כאשר הנסרים תקועים במסמרים, הסוכה פסולה לדעת אותו חכם, וכשרה לדעת הרשב"א, ועל כך כתב הרב אריאל שאפשר להקל כדעת הרשב"א בשעת הצורך.

לענ"ד, הראייה מתשובת הרשב"א לנידון שלנו צריכה עיון: ראשית, בנידון של הרשב"א מדובר באופן שבין נסר לנסר יש יותר ממלוא נסר, ואותו ריווח מלא בסכך כשר. שהרי כך מפורש בלשון השואל: "מאי שנא משפודין של ברזל שאם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה." ועוד ראיה מלשון השואל: "אין בפתח השליבה שלושה טפחים" – משמע שעכ"פ פחות מכאן יש. וזהו גם הדימוי לשליבות של סולם, שבין שליבה לשליבה יש ריווח גדול. ומעל הרווחים הללו שבין נסר לנסר העשויים כשליבות סולם, סיככו בהדס ובערבה. מסתבר שהשואל נקט שלושה טפחים מחשש שאמרינן לבוד לחומרא (וגם רש"י בדף ט,ב הוצרך לאפוקי מדעה זו, והב"ח באמת החמיר כמוה בסוף סי' תרכו); והרשב"א לא חש לכך מפני שלדעתו לא רק בין נסר לנסר כשר, אלא אף הנסרים עצמם כשרים. ואף שתוקע את הנסרים במסמרים, אינם מצטרפים לרוחב ארבעה טפחים להיאסר מצד גזירת תקרה. והטעם כנראה משום שמפסיק ביניהן סכך כשר (והחכם שאסר סבר כנראה שתקיעת המסמרים במסגרת הסוכה מצרפת את כל השליבות יחד לארבעה טפחים). אבל אין ללמוד מכאן להכשיר פרגולה שכולה מקורה בנסרים קבועים, ואין בה כלל סכך כשר מלבד אותם נסרים.

שנית, וזהו העיקר, נראה שדברי הרשב"א הללו אמורים ביחס לסוכת ארעי רגילה, שאדם בונה כל שנה ושנה, אלא שקובע את הנסרים במסמרים למשך שבעת הימים.[14] אך אין ללמוד מכאן לפרגולה, שהיא מבנה קבע וכנ"ל.

ה. פסול פרגולה אינו מחמת 'סוכה ישנה'

בתחילת הדברים הבאנו את דעתו של הרב ישראל מאיר לאו שאפשר להכשיר את הפרגולה לסוכה על ידי חידוש. דין החידוש הוזכר לעניין סוכה ישנה (סוכה ט,א), שהיא כשרה לדעת בית הלל. הירושלמי הוסיף שצריך לחדש בה דבר, והביאוהו הרבה פוסקים, ורובם ראו בכך הידור לכתחילה (ראה משנה-ברורה תרלו,ד). החידוש אינו צריך להיות בכל הסכך, ודי בשיעור של טפח על טפח, או בכל-שהוא על פני כולה. על פי זה כתב הרב לאו שאפשר להכשיר פרגולה לסוכה, אם יחדש בה דבר מה.[15]

אולם לענ"ד אין חידוש זה מועיל להכשיר פרגולה. דין חידוש הוזכר בסוגיה של סוכה ישנה, העוסקת בגדרי 'לשמה' כציצית (בבלי ט, א) וכמצה (ירושלמי פ"א ה"ב). זוהי סוכה לכל דבר, אלא שלא נעשתה לשם חג, וביחס לדין 'לשמה' אכן די בחידוש. אבל, כאמור, פסולה של הפרגולה אינו מדין סוכה ישנה, אלא משום שהיא בית גמור, ואין לה תקנה בחידוש כל דהו.[16]

מאחר שכך, יש לומר שפרגולה שונה מדין סוכה העומדת משנה לשנה. בזו האחרונה כתב המשנה-ברורה (תרלו,ז) שיש צורך לשוב ולחדש בה דבר בכל שנה, ובכך מתכשרת.[17] אולם בחידוש זה די כאשר כל הבעיה היא רק מצד סוכה ישנה, אך הסוכה עצמה היא סוכת ארעי, ורק במקרה החזיקה מעמד שנה שלמה. אבל הפרגולה עשויה מראש למען תעמוד שנים רבות, וזו אינה סוכת ארעי, אלא דירת קבע.

אמנם יש דעה אחת שעל פיה אפשר להכשיר גם סוכה הפסולה מדין בית בהחלפת נסר אחד בלבד, שכן הב"ח (סי' תרלא ד"ה ודע) כתב שהרמב"ן, בסוגיית תקרה שאין עליה מעזיבה (מסתבר שכוונתו לרמב"ן במלחמות ח,א אך שם לא מצאתי), כתב צד אחד להקל, שבנוטל נסר אחד בלבד מבינתיים סגי, אפילו מניח כל שאר הנסרים בלי סתירה ונענוע, ואפילו לא הניח פסל בינתיים, משום שביטל ממנה שם תקרה. וכך ביאר את הלשון "אחת מבינתיים" – אחת דווקא. אבל דעה זו לא הובאה כלל בפוסקים, וגם הב"ח סיים: "ואין נראה להקל כל כך." וכן כתב בביאור-הלכה (תרלא,ט), שהגר"א לא התייחס לדעה זו כלל בדיונו בשיטות השונות.

ו. גזירת תקרה

עוד יש לדון אם שייכת בפרגולה גזירת תקרה. מדינא דגמרא אין גזירת תקרה אלא בנסרים של ד' טפחים, וקורות הפרגולה בדרך כלל אינן רחבות כל כך. אלא שהובא בשו"ע (תרכט,יח) שהיום נהגו שלא לסכך כלל בנסרים. הפוסקים נתנו שתי טעמים לחומרה זו:

• בשם הסמ"ק כתבו שבזמן הזה (כלומר, בזמנו של הסמ"ק) עושים תקרת בית גם מנסרים שאין בהם ארבעה טפחים (כעין זה במאירי טו,א).
• שמא יסכך בטוב כל כך עד שהגשמים לא יחדרו דרך הסכך, ואז פסולה לפי דברי ר"ת לעיל.

אם נלך אחר הטעם הראשון, אין חשש, שהרי כיום לא בונים תקרת בית מנסרים אלא מבטון. אמנם יש מקומות שבהם משתמשים בנסרים כדי לתמוך גג רעפים, אבל במקרה כזה הקורות עבות ורחבות יותר מקורות הפרגולה, כדי שתוכלנה להחזיק את משקלם הכבד של הרעפים, וההבדל ניכר. ומסתבר שגזירת תקרה נאמרה במציאות שרוב תקרות הבתים בנויות מנסרים, ואז עלול אדם לטעות ולשבת תחת תקרת הבית, משום שהנסרים שבסוכה דומים מאוד לנסרים המשמשים לבית.[18] אבל אין לחשוש לכך כאשר רק מיעוט קטן של הבתים בנויים כך. אמנם לעניין הגזירה המקורית קשה להקל מדעתנו, אולם לגבי המנהג להחמיר גם בנסרים צרים יותר, בזה מסתבר שנוכל לשוב אל מקור הגזירה. ולפיכך, מטעם זה אין חשש. אך גם אם נאמר שיש לחוש לכך, כתב רנ"א רבינוביץ, שאפשר שאף דברי הסמ"ק לא נאמרו אלא בנסרים הקרובים לרוחב שלושה טפחים,[19] ובפחות מזה כשרים, ובדרך כלל רוחב קורות הפרגולה המצויות אינו מגיע אף לשלושה טפחים.

גם על פי הטעם השני, שעלול לסכך באופן שאין הגשמים יורדים בה, כאן לכאורה אין חשש, שהרי הגשמים חודרים אל תוך הפרגולה. אך שמא עדיין קיים חשש שיהדק את הקורות בטוב כל כך שהגשם לא יחדור. אלא שמאחר שכל העניין הוא ספק במנהג, מסתבר שאין צורך להחמיר כל כך בגזירת תקרה שהיא קלה יחסית.[20]

אולם, דומה שבמקרה שלנו יש לדון גם בטעם אחר: על פי מה שפירשו הרמב"ן במלחמות, הר"ן בדעת הרי"ף (ח,א מדפי הרי"ף) והריטב"א (טו,א) – וכנראה כן היא גם דעת הרמב"ם (עי' ב"י וערוך-השולחן סוף סי' תרלא) – בתקרה שאין עליה מעזיבה ורוצה עתה להכשירה, קיימת גזירת תקרה גם בנסרים צרים פחות מד' טפחים, שבעלמא אין בהם גזירת תקרה, מפני שנסרים אלו היו תקרה גמורה. אם נכונים דברינו לעיל, בעצי הפרגולה כשהם קבועים בברגים או מסמרים יש חשש של דירת קבע, ואפשר שהדבר דומה לדין תקרה שאין עליה מעזיבה, שיש בה גם בעיה של 'תעשה ולא מן העשוי' וגם גזירת תקרה (סוכה טו,א וע"ש בראשונים). אולם אין הדבר מוכרח, משום שייתכן שגם לדעות אלו לא גזרו גזירת תקרה בכהאי גוונא, אלא רק בתקרה ששימשה לדירה ממש.

ז. האם יש חשש קבלת טומאה בקורות צבועות?

חשש נוסף העלה הרב נ"א רבינוביץ בתשובתו הנ"ל, שמא העובדה שקורות הפרגולה צבועות, מכשירה אותן לקבל טומאה. זאת על פי המשנה בכלים (טו,ב): "ארוכות של נחתומים טמאות, ושל בעלי בתים טהורות; סרקן או כרכמן – טמאות." ופירש הרמב"ם שאותן ארוכות הן פשוטי כלי עץ, שאינם מקבלים טומאה; אבל אם צבען, נעשית להן צורת כלי ומיטמאין מדרבנן. לפיכך כתב שלכתחילה יש להמנע מצביעה לנוי של הקרשים המשמשים לסכך, אבל צביעה שהיא לשם שימור יש להתיר. ובדיעבד יש להקל.

דומני שיש להוסיף טעם ולהכשיר סכך צבוע אפילו לכתחילה: כפי שהקשה הרב רבינוביץ, צריך להבין את המשנה הנ"ל במסכת בכלים: מדוע בכלל גזרו חכמים טומאה על הארוכות הללו שהן פשוטי כלי עץ? נראה שההסבר לכך הוא שהקורות הללו אצל נחתום מיוחדות כדי ללוש עליהן, מה שאין כן אצל בעל הבית. אולם כאשר בעל הבית צובע אותן, הוא מייחד את הקורות להיות מעין כלי לעריכת הבצק. כך נראה גם מן התוספתא (כלים ב"מ פ"ה ה"ד): "מפני מה ארובות של נחתומין טמאות? מפני שהן מיוחדות לכלי. של בעלי בתים טהורות, עד שיחזירם לכלי." וכך נראה מפירושו של רבי גרשון חנוך ליינר מראדזין (סדרי-טהרות כלים פרק טו עמ' קמד), שהצביעה נעשית כדי לייחד את הארוכות ללישה, והיא מהווה תחליף לייחוד במפורש. מתוך כך נראה שבימינו יש להקל בקורות צבועות, שכן בימינו לא משתמשים כלל בדפים כאלו במעשה האפיה, וגם בצביעתו אין כל כוונה כזו, ולפיכך אין בקורות הללו חשש כלי, והרי הן ככל נסרים משופין שלא גזרו בהן (סוכה טו,א, שו"ע או"ח תרכט,יח). אף שאם היה מייחדן למושב, היו מקבלים טומאה (מג"א וט"ז שם). ואכן, אצל כמה מאדמו"רי החסידים נהגו לצבוע את קורות הסכך בצבע תכלת, לזכרון ענני הכבוד, ולא חששו שהצביעה פוסלתן.

לפיכך נראה שאין חשש בצביעה לשם נוי. ויש להעיר כי אפשר שדווקא צביעה לשם שימור, שאותה התיר הרב רבינוביץ בשופי, עשויה אולי להיות בעייתית יותר מצביעה לנוי, אך לא משום הצבע כשלעצמו, אלא משום שהצביעה מצטרפת להעיד על הקביעות הכללית של המבנה. מכל מקום, מחמת הצבע לבדו אין לפסול.[21]

ח. הכשרת פרגולה למצוות סוכה

1. מפקפק

כאמור, ייתכן שהפסול של 'קבע' אינו זהה לגמרי לפסול של תקרה שאין עליה מעזיבה, והיה מקום לחשוב על דרכים שונות לבטל את פסול הקבע. אולם מאחר שלא מצאנו בגמרא דרך אחרת להפוך את הקבע לארעי, מסתבר לנקוט בדרך שבה אפשר להכשיר תקרה שאין עליה מעזיבה, ודרך זו מועילה בוודאי גם לפסול קבע, שהרי באמצעותה מכשירים אפילו בית גמור. דרכי ההכשר הללו הן שתיים: מפקפק או נוטל אחת מבינתיים (סוכה טו,א, שו"ע או"ח תרלא,ט). בכך נפתרות שתי בעיות: 'תעשה ולא מן העשוי' וגזירת תקרה (גמרא שם).

הפתרון הראשון הוא פקפוק, על פי רש"י, הכוונה היא שסותר ומנענע את כל הקורות. לפי הרא"ש, מסיר את המסמרים הקבועים בקורות, וכדבריו פסק בשו"ע (תרלא,ט). רבי משה פיינשטיין (אגרות-משה או"ח ח"ה סי' לט) פירש, שוודאי גם לדעת רש"י צריך להסיר את המסמרים, שבהם נתחברו הקורות כדרך תקרה לבית; אבל אף שעתה הסכך כשר, עדיין יש צורך במעשה סיכוך, כדי לבטל 'תעשה ולא מן העשוי', ולכן צריך לפקפק ולנענע כל הנסרים. אבל לפי הרא"ש די בהסרת המסמרים, אף בלא נענוע. וכתב שלמעשה יש לעשות כדברי רש"י. בפרגולה קל להחמיר גם כדברי רש"י, שלאחר שיוציא את המסמרים או את הברגים, ינענע כל קורה ויניחנה שנית על המסגרת.[22]

באופן זה, שמפקפק כל קורה, לדעת הרבה ראשונים כשרה אפילו בנסרים רחבים שבדרך כלל פסולים מצד גזירת תקרה, שמאחר שהוא עוסק עתה בביטולה, לא גזרו חכמים, וכדברי הרא"ש (פ"א סי' כט): "דכיון דמהדר לבטלה, הרי הוא בקי בתעשה ולא מן העשוי, וליכא למיגזר שמא יאכל תחת תקרה הבית."

 אמנם לדעת הרמב"ם, הפקפוק מועיל רק לנסרים שאין בהם גזירת תקרה – היינו, נסרים הפחותים מרוחב ארבעה טפחים. אך בקורות הפרגולה המצויות אין ארבעה טפחים. ואמנם לעיל העלינו אפשרות שבתקרה קיימת ועומדת שייכת גזירת תקרה גם בפחות מד' טפחים, ואולי גם בפרגולה, אולם זה בדיוק מה שהכשירה הסוגיה באמצעות הפקפוק.

2. נוטל אחת מבינתיים

הפתרון השני הוא "נוטל אחת מבינתיים", כלומר, מניח סכך כשר בין נסר לנסר.[23] הראשונים נחלקו האם הדבר מכשיר את כל הסוכה (רא"ש אות כט) או רק את המקטעים שהוחלפו כפי שעולה מדברי רש"י (עי' קרבן-נתנאל על הרא"ש שם). מדברי רוב הראשונים נראה שכל הסכך כשר, וכן פסק השו"ע, שכולה כשרה. הטעם הוא, כפי שכתב הרמב"ן במלחמות, שמן המשנה משמע שכולה כשרה, "ולא שתהא סוכתו חציה פסולה והוא צריך לצמצם עצמו בין נסר לנסר ויהיה צריך לדקדק בפרוץ כעומד וליתן שתי וערב." כלומר, התקרה כולה נתבטלה בכך, "דהא עבד בה מעשה רבה" (ריטב"א), וגם הסכך הפסול הוכשר בכך.[24]

 ט. מסקנות

---

[1].    ביטוי מסויים לקביעותה של הפרגולה הוא החוק המצריך היתר בניה להקמתה (תקנות התכנון והבניה, היתר בניה לעבודה מצומצמת התשס"ג 2003, סעיף 8). הגדרת פרגולה (מצללה) לעניין זה היא: "מבנה בלא קירות, שתקרתו משטח הצללה מישורי ואינו משופע או נטוי, הנסמך על עמודים ובלבד שהמרווחים בין החלקים האטומים של משטח ההצללה מחולקים באופן שווה ומהווים 40% לפחות ממנו."

[2].    ראה לקמן הערה 7, לעניין מחלוקת התנאים לעניין קביעות למעשר (מעשרות ג,ז), שלדעת רבי יוסי די בכך שאינה ראויה לימות החמה ולימות הגשמים, ולדעת ת"ק אף בפחות מכך. עי' גם יומא י,א: "קסבר רבי יהודה כל בית שאינו עשוי לימות החמה ולימות הגשמים אינו בית", ופני-יהושע בליקוטים שם.

[3].    חלק קטן מן הראשונים פסק כטעמו של רבה, שלמעלה מעשרים אמה לא שלטא בה עינא. ביניהם רבנו חננאל על אתר, ובעל העיטור בהל' סוכה דף עט,א.

[4].    המעשה מופיע בקיצור גם בשו"ת בעלי התוספות סי' טו. רבי חיים, בנו של רבי יצחק אור זרוע, הקשה על דברי ר"ת: גם אם נאמר שמותר לעשות סוכה המצלת מן הגשמים, עדיין אין ראיה שצריך לעשות כן, ומשום כך מובן בפשטות שהותר לפנות את הסוכה כשירדו גשמים כשיעור שתסרח המקפה, וכמו כן, משום כך הגשמים סימן קללה בחג וכו'. ומכל מקום מסיק להחמיר אם הסוכה מגינה לגמרי מן הגשמים (שו"ת מהר"ח אור זרוע סי' קצד). וכן הקשו מדעתם פני-יהושע, שפת-אמת וערוך-השלחן (תרלא,ו). אך מה שהביא ערוה"ש ראיה מן הכתוב "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר", צ"ע, שכן ראיה זו כבר נידונה בדברי התוס' (ב,ב), וכתבו שמשום שהסוכה צריכה להיות ארעית, דרש רבי זירא, בסוגיה שם, הגנה רק משמש ולא מגשם.

[5].    הב"ח כתב שהרא"ש פסק כר"ת דווקא בסוכת גנב"ך ורקב"ש, שהעובדה שהיא מעובה מוכיחה שעשאוה לדור בה בקביעות, אבל שאר כל סוכה כשרה גם אם מעובה, שהרי לא עשאה לדור בה בקביעות.

[6].    ב"ח סי' תרלה ד"ה ולענין הלכה, לבוש תרלא,ג, והובאו דבריהם במג"א (תרלא,ב) ובשו"ע הרב (תרלא,ה) בלא חולק.

[7].    ראה ברכי-יוסף (או"ח תרלא,ב) לגבי מעובה כמין בית, שהבין מסתימת השו"ע שבדיעבד כשרה, וכתב שהאחרונים פסלו, אבל אם א"א ליטול קצת מן הסכך מאיזו סיבה, יש לסמוך על המכשירין. סקירת הדעות השונות בשו"ת יביע-אומר ח"ד סי' מט.

[8].    ערוך-השולחן (תרלא,ו) כתב שבשעת הדחק יש לסמוך על דעת הרא"ש להכשיר בסכך עב כשאין הגשמים יורדין לתוכה (אמנם כבר התבאר שהרא"ש הביא את דברי ר"ת במקום אחר, ואין ראיה שדעתו להכשיר). אכן, בסי' תרכט סעיף לב, כתב שאם מסכך בנסרים וקובעם במסמרים הוי בית גמור ופסול מן התורה. ונראה שיש לחלק שבסכך עב אין זו דירת קבע גמורה, שהרי לאחר מספר שבועות יבש חציר נבל ציץ, אבל נסרים ממוסמרים נשארים שנים רבות והוי קבע גמור. גם במשנה-ברורה (תרלא,ו) כתב שבעשה סכך עב שאין הגשמים יכולים לירד בתוכה, יש להחמיר ולפסול משום גזירת בית, ומ"מ בדיעבד יש לסמוך על המכשירין. אך בשער-הציון (תרלג,ו) הביא דברי הר"ן שלא מתכשרא מן התורה עד דעביד לה ארעי, דהיינו שלא יקבע הנסרים של סכך במסמרים. ועל כרחך יש ליישב כמו שכתבתי, שיש חילוק בין סוכה מעובה לבין נסרים שקבען במסמרים.

[9] .   ומה שהביא הרב הרשקוביץ מדברי הציץ-אליעזר חט"ו סי' כח, שם מבואר דווקא כדברינו, שר"ת היה מכשיר בלא תקיעת מסמרים רק מפני שאז "אינה מצלת במציאות מן הגשמים" (אות א).

[10]. דומה שכן מוכח מהמשנה במעשרות ג,ז: "סוכת היוצרים הפנימית חייבת והחיצונה פטורה. רבי יוסי אומר: כל שאינה דירת החמה ודירת הגשמים – פטורה." משמע שבסוכת היוצרים, גם בפנימית, אין דרים בימות הגשמים, דאם לא כן במאי פליגי? (וייתכן שמכאן למד רש"י שהפנימית לא קביע). ולפי"ז מה שכתב רש"י: "דהא כל ימות השנה דייר התם", כוונתו – רוב ימות השנה, מלבד ימות הגשמים, וכ"כ בערוך-לנר סוכה ח,ב.

[11].  לדעת הב"ח (סי' תרלה ד"ה ומ"ש ובלבד) יתכן שכוונת רש"י שהיא פסולה מדרבנן בלבד. אך באגרות-משה (או"ח ח"ה סי' לט) פירש שפסולה מן התורה, "דמחשבתו וכוונתו לשם סוכה לא ישנו המציאות, שישיבתו ואכילתו ושינתו במקום זה הוא בביתו ממש כמו שהיה עושה כל השנה."

[12].  למשל: סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה, לדעת רבא (ב,א); הסומך סוכתו בכרעי המטה, שלדעת רבי זירא או רבי אבא בר ממל פסולה לשיטת רבי יהודה דבעינן דירת קבע (כא,ב); מחלוקת רבן גמליאל ורבי עקיבא בסוכה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה, ורבן גמליאל פוסל דסבר דירת קבע בעינן (כג,א).

[13].  במיוחסות לרמב"ן (סי' רטז) נכפלה תשובה זו בשינויים קלים, ושם: "העשוי מנסרין שאין ברחבן ארבעה".

[14].  ומכאן ראיה נוספת שמותר לחזק את הסכך במסמרים, וכדברי תרומת-הדשן סי' צא שהובאו בשו"ע תרכט,ח. ואכן בהקשר זה מביא הב"י בסי' תרכט את תשובת הרשב"א (שאותה ציטט מן המיוחסות לרמב"ן סי' ריו). ואף שבתרומת-הדשן התיר משום שאינו חושש כלל לגזירת מעמיד בדבר המקבל טומאה, כתב המשנה-ברורה בס"ק כו, שתקיעת מסמרים מותרת אף לדעת הפוסל מעמיד בדבר המקבל טומאה, כיון שאינו סומך הסכך על המסמרים. ראיות נוספות להיתר מסמרים במאמרו של הרב הרשקוביץ.

[15].  מהו בדיוק אותו חידוש? בשו"ע (תרלו,א) כתב: "ואפילו בטפח על טפח סגי אם הוא במקום אחד, ואם החידוש על פני כולה, סגי אפילו כל דהו." ומשמע בפשטות שמחליף חלק מן הסכך, או שמפקפק, היינו שמגביה ומניח בחזרה. אולם הרב לאו כתב במאמרו (עמ' 51): "המוסיף ענף מעץ הלולב ומניחו על קרשי הפרגולה קיים בכך את מצות חידוש הדבר למהדרין." כך כתב גם הרב הרשקוביץ במאמרו (עמ' 377): "להניח כפת תמר, או לפרוס מחצלת העשויה לסכך וכדומה." לענ"ד קולא זו צריכה עיון, שכן לא מצינו שיש משמעות כל שהיא לסיכוך על גבי סכך קיים. נראה יותר שהחידוש הוא החלפה ממשית של חלק מן הסכך. אמנם, לפי בעל הלכות-גדולות (סוכה סי' יד, עמ' קצב), החידוש יכול להיות גם "למיכנשה ולממך בה בסתרקי" (להציע בה כרים). אבל בעל העיטור והרא"ש (סוכה פ"א סי' יג)חלקו עליו, וכתבו דחידוש בגופה של סוכה בעינן. וכן פסק בשו"ע (שם). הנחת כף תמר על הסוכה יותר שייכת לגוף הסוכה מאשר הצעת כרים, אבל בכל זאת נראה שהחידוש הנצרך הוא החלפה של חלק קטן מן הסכך עצמו או פקפוק, ולא רק הנחת סכך מעליו. וכן נראה מדברי ערוך-השולחן שכתב (תרלו,ב): "והחידוש הוא פשוט שיגביה מעט סכך כשיעור זה, ויחזור ויניחנו לשם מצות סוכה."

[16].  אמנם, על פי שיטת הרי"מ לאו ייתכן לומר שחידוש יועיל גם לפסולים יותר חמורים מאשר סוכה ישנה. על פי ביאורו במאמרו הנ"ל, הבבלי והירושלמי חולקים בשאלה באיזו מציאות עוסקת משנת 'סוכה ישנה'. על פי הבבלי מדובר בסוכה העשויה לצל, ואילו על פי הירושלמי מדובר בסוכה העשויה לצניעות בעלמא ולא לצל, ואפילו הכי מהני חידוש לבית הלל. אולם הרב לאו עצמו הביא בהקשר זה (שם, עמק 46) את דברי הב"ח (סי' תרלה ד"ה ואיכא למידק) שהקשה: מדוע לא יועיל חידוש גם בסוכה שעשאה לצניעות בעלמא? והב"ח תירץ שחידוש מועיל רק בפסול דרבנן. אמנם הרב לאו עצמו פירש שבסוכת גנב"ך ורקב"ש אין צריך חידוש כלל, אבל מ"מ נראה שלהלכה תירוצו של הב"ח מקובל על הפוסקים. ועוד, אפילו אילו היה חידוש כל דהוא מועיל בסוכה שעשאה לצניעות, עדיין לא מסתבר שיועיל לפסול חמור של דירת קבע. ואפשר שלמאן דאמר שהחידוש הוא מן התורה (ראה חת"ס על הירושלמי ד ע"ב) היה מועיל, אבל כאמור, לרוב הפוסקים הוא הידור בלבד.

[17].  המשנה ברורה למד זאת מדברי המגן-אברהם (תרלח,ג) שמי שיש לו סוכה הבנויה משנה לשנה, אינה מתקדשת להיאסר בהנאה עד שישב בה בחג. אע"ג דכבר ישב בה בשנה שעברה, מכל מקום כשעבר החג בטלה קדושתה, וצריך מעשה אחר שתחול קדושתה. ומכאן למד המשנ"ב (תרלו,ז) שהוא הדין לחידוש, שהחידוש של שנה שעברה בטל, וצריך מעשה חדש. מתוך כך הסביר המשנ"ב, שמה ששנינו "ואם עשאה לשם חג אפילו מתחילת השנה כשרה", הכוונה היא לאחר סוכות שעבר; שאילו עברה שנה שלמה, הרי משעבר החג בטלה העשיה וצריך לחדש בה דבר (שער-הציון שם אות ט). אמנם יש לדון בזה, שהרי בסוגיה בדף ט,א נראה שגדר לשמה איננו קשור בהכרח לגדר קדושה, שהרי גם לדעת בית הלל, שאינם מצריכים סוכה לשם חג, הסוכה קדושה ואסורה בהנאה, ולפיכך יש מקום לומר שקדושתה תפקע מדי שנה, אך ה"לשמה" שבה לא, וצ"ע. עיין גם שו"ת אורח-משפט לראי"ה קוק, או"ח סי' קמא, המפקפק בצורך לחדש כל שנה, אך מסיק שיותר נכון לבחור בשופרא בשופרא אליבא דכו"ע. דומה שיש לעיין עוד בזה מדברי הרשב"א (בחידושיו לביצה ל,א, ובספרו בית-מועד שער ב פ"ו סעיף ו) שבסוכת גנב"ך ורקב"ש שלא נעשו לשמה אין קדושה, ובחידוש שהסיק מדבריו רבי מאיר דן פלצקי בספרו כלי-חמדה (מילואים לפרשת אמור ח"א עמ' 128), לחלק בין שתי רמות של קיום מצוַת סוכה.

[18].  דומה שכך עולה מסוגיית תקרה שאין עליה מעזיבה (טו,א), לדעת רש"י ותוספות שפירשוה בנסרים שיש בהן ארבעה. אמנם הרמב"ן במלחמות חולק על כך, וסובר שאין שיעור קבוע לרוחב נסרי התקרה, וכן דעת הריטב"א והר"ן כדלקמן.

[19].  וכדברי הגמרא יד,א, שבפחות משלשה קנים בעלמא נינהו.

[20].  שהרי בשעת הדחק, כשאין לו סכך כי אם נסרים, יכול לסכך בהן, כפי שעולה מן הגמרא סוכה יד,ב, ריטב"א שם, ומשנה-ברורה תרכט,נ.

[21].  ייתכן שיש מקום לדון בסכך צבוע גם על פי טעמו של הרמב"ם לפסול פשתן מנופץ לסכך: "מפני שנשתנית צורתו וכאלו אינן מגדולי קרקע" (הל' סוכה ה,ד), ושמא גם צביעה הווי שינוי, כמו צביעת צמר לעניין גזילה (שו"ע חו"מ שס,ו). אך דומה שהשינוי על ידי צביעת הקורות אינו גדול כל כך, ועדיין ניכר שהן גידולי קרקע, יותר מפשתן מנופץ, שמי שאינו בקי מתקשה להבחין בינו לבין חוט צמר או חוט סינתטי. אין הדבר דומה לדין שינוי לעניין גזילה, כגון צמר שצבעו או נפצו ולבנו, ששם גזירת הכתוב היא 'אשר גזל = כעין שגזל' (ב"ק סו,א), והגדר הוא שינוי שאינו חוזר לברייתו (ב"ק צג,ב, רמב"ם הל' גזלה ואבדה ב,יב). ונראה פשוט שלעניין סכך, אין נפקא מינה אם חוזר לברייתו אם לאו, אלא רק אם ניכר שהוא מגידולי קרקע או לא. עיין גם בדברי רבי שלמה קלוגר (שו"ת האלף לך שלמה, או"ח סי' שסד) שמחלק בין סכך צבוע לבין צביעה בגזילה, ומסיק שאין שום חשש (אך לא דן בדעת הרמב"ם הנ"ל לעניין פשתן מנופץ).

[22].  אם נאמר שפסול 'קבע' פחות מפסול 'בית', אפשר שיהיה די לרופף את המסמרים או את הברגים בלבד, ובכך כבר איננה 'קבע', וצריך עיון.

[23].  רק בביטולי תקרה (עי' רמב"ן במלחמות) סגי בנוטל אחת מבינתיים, שכן כאשר מניח פסל בין נסר לנסר, ניכר לעין שהתקרה כולה בטלה. אבל במניח שוב אותו נסר עצמו, לא מצינו שיועיל מפקפק אחת מבינתיים אלא רק נוטל אחת מבינתיים, ולפיכך צריך לפקפק את כולה, וכ"כ במשנה-ברורה תרלא,כד ובחיי-אדם קמו,כז. אך נלענ"ד דמה שאמרו שצריך לפקפק את כולן הוא לאפוקי מנוטל אחת מבינתיים, שאז אין צריך אפילו רוב. אבל כשמפקפק את רוב הקורות, נראה דסגי בכך, דרובו ככולו, ואין סיבה להחמיר יותר. אמנם צריך להקפיד שלא יצטרפו במקום אחד ארבעה טפחים מן הקורות שלא פקפק.

[24].  כשנוטל אחת מבינתיים (ולא מפקפק) גם הרמב"ם מודה שכשרה אף אם הנסרים רחבים מארבעה טפחים (מג"א תרלא,ח). ויש חולקים (עי' ביאור-הלכה תרלא,ט ד"ה שלא, ושער-הציון אות יז, וערוך-השולחן תרלא,טז). אבל דקדוק לשון הרמב"ם נראה כהמג"א, שכך כתב: "לפיכך אם פקפק הנסרים והניד המסמרים לשם סוכה הרי זו כשרה, ובלבד שלא יהיה בכל נסר ונסר רוחב ארבעה טפחים. וכן אם נטל אחד מבינתים והניח במקומו סכך כשר לשם סוכה – הרי זו כשרה." המשפט "ובלבד שלא יהיה…" מוסב רק על מפקפק, ולא על נוטל. וכן מסתבר, שכן בנוטל אחת מבינתיים ניכר שזו סוכה ולא תקרה, מה שאין כן במפקפק, שיש לחוש מפני הרואים. חילוק מעין זה מצוי בריטב"א ועוד.