ישראל היא מדינת דודי השמש, כאן הם פותחו ויוצרו לראשונה בעולם, והם מותקנים במרבית הבתים. במגדלי מגורים גבוהים לא ניתן להתקינם (מעבר לקומות הסמוכות לגג הבנין), שכן טמפרטורת המים צונחת עם צניחת המים מקומת הגג אל בית המשפחה, וחומם נמוך. במקרים כאלה, כמו בימות החורף, רובנו משתמשים במתקנים אחרים המחממים את המים, החל מדוד חשמלי פשוט (בוילר) ועד למשאבות חום מודרניות. המכנה המשותף לכל אלה הוא, שאם אני זקוק למים חמים לאמבטיות לילדים הקטנים מיד עם צאת השבת, אאלץ להגדיר את שעון השבת שיתחיל לחמם את המים בתוך השבת, לקראת סיומה – האם הדבר מותר?
בעלון השבת 'בסוד שיח' פ' ויגש תשפ"ב, פירסם הרב שבתי יגל תשובה האוסרת לכוון את הבוילר ביום ששי, שיחמם את המים בדוד במהלך השבת.
לתשובתו זו שלשה נימוקים:
א. כמה פוסקים אסרו שימוש בשעון שבת, אלא לצרכי שבת ומצוותיה.
ב. הכנה משבת לחול, בדומה למה שכתב הרמ"א בהלכות יו"כ.
ג. גזירת 'שהייה'.
להלן, אבקש לדחות את שלשת נימוקיו ולהתיר פעולה זו.
א. הגבלת השמוש בשעון שבת.
ההגבלה העקרית בשמוש בשעון שבת הוטלה ע"י אחד מגדולי פוסקי הדור הקודם, הרב משה פיינשטיין. רמ"פ נשאל, בשנת תשל"ז, ע"י נכדו אם מותר לכוון שעון שבת המחובר לכירה חשמלית, כך שיתחיל לבשל כשעה לפני זמן הסעודה. בתשובתו כתב (שו"ת אג"מ או"ח ח"ד סימן ס) "פשוט שאסור… דהרי ע"י מורה שעות כזה יכולים לעשות כל המלאכות בשבת ובכל בתי החרושת ואין לך זלזול גדול לשבת מזה, וברור שאם היה זה בזמן התנאים והאמוראים היו אוסרין זה, כמו שאסרו אמירה לעכו"ם מטעם זה." בהמשך הוסיף, "וכיון שברור שאיכא זילותא דשבת, הוא בכלל איסור זה ממילא אף שלא אסרו זה ביחוד." והשאיר פתח צר להתיר את מה שנהגו להשתמש בשעון שבת לצרכי תאורה, מטעם צדדי.
מיהו זה, איפוא, שהתיר את השמוש בשעון שבת, אך הגביל את ההיתר רק "לצרכים שנזקקים להם בשבת, לצורך השבת ומצוותיה (כגון חימום הבית, קירור הבית, תאורת הבית, פלטה וכדומה)"?
מאחר ודברי הרב פיינשטיין הללו לא התקבלו בצבור, ואיננו רואים את השמוש בשעון שבת כזלזול בשבת, מנין לאסור?
אמנם, אפשר להבין את האיסור להפעיל כירה חשמלית ע"י שעון שבת לבישול הארוחה תוך כדי השבת, מפני שהדבר נעשה בעסק רב ובטירחה, אך הבוילר נמצא במקום נסתר, איש לא שומע את המים מתחממים, גם נורת הסימון המורה על פעולה של חימום המים בדר"כ לא נמצאת במקום בולט במיוחד.
ב. הכנה מקודש לחול.
כתב השו"ע בהלכות יום-כפור (סימן תרט, סעיף א): "מֻתָּר לְהַטְמִין חַמִּין מֵעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים לְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לְהַטְמִין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים (עיין בטור), וְכֵן הַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ."
אכן, הרמ"א כתב שיש האוסרים להטמין מערב יו"כ למוצאי יו"כ, אך האם מטעם הכנה אסרו?
בטור אין נימוק לדעה היחידה האוסרת, ובמקביל מציין רשימה של ראשונים שהתירו להטמין בעיו"כ. ומסיים את דבריו שם הטור: "ואיני יודע מה חשש איסור יש בדבר, שהוצרכו גאוני עולם לדבר בו, ואדרבה נראה יותר טוב שיטמין כדי שימצא סעודתו מוכנת במוצאי יום הכפורים, גדולה מזו התירו קניבת ירק מן המנחה ולמעלה כדי להכין סעודתו כ"ש הטמנת חמין שמותר."
עם זאת, ציין הרמ"א כי במדינות אשכנז נהגו לאסור. הב"ח מנמק את האיסור בכך שנאסרה (נכון יותר – לא רואה סימן ברכה) כל מלאכה בערב שבת וחג אחר זמן המנחה, היינו מנחה גדולה (ראה שו"ע או"ח רנא, א) "ואם כן, אם יטמין בערב יום הכפורים לאחר חצות, כמו שעושין בערב שבת, יהא נראה כמכין מיום טוב לחול, שהרי בערב שבת אסור כל מלאכה מחצות ולמעלה, אלא אם כן שהוא לצורך שבת כהטמנה."
הב"ח כתב בהלכות שבת (סימן רנ"א) "דלא כשלחן ערוך (ס"א) דכתב 'יש מפרשים מנחה גדולה ויש מפרשים מנחה קטנה', דהניח מקום למאן דנהג להקל עד מנחה קטנה, ולפע"ד נראה עיקר כדפירשתי." אך המ"א (רנא, ד) פסק ממנחה קטנה, והט"ז כתב (ס"ק א) ש"כיון דאין כאן איסור, אלא להיות' דאין בו סימן ברכה, הסומך על רש"י לא הפסיד הברכה ח"ו" וכך הכריע המשנ"ב (סק"ג), א"כ גם למחמירים, יש מקום להחמיר רק ממנחה קטנה, ובכל אופן אין כאן איסור אלא העדר סימן ברכה, כך שיש מקום להקל כשיש צורך ממשי בכך. מסתבר, שכיון שמדובר בפעולה רגעית, גם הב"ח יודה שמותר.
אך למעשה רוב הפוסקים נימקו את האיסור שנהגו באשכנז, בטעמים אחרים מהב"ח, כך שאינן רלוונטיים כלל לעניינו.
בעטרת זקנים (שם ס"ק א, תלמיד הב"ח) כתב, בדרך אפשר, שהטעם הוא "כדי שיהא נפשו עגומה עליו". ולא הזכיר את טעמו של הב"ח, אלא את טעמו של הלבוש שהקשה על הב"ח שלא שייך כאן הכנה שהרי עשה בהיתר.
מאמר מרדכי (תרט ס"ק א) אחר הביאו את דברי הב"ח העיר עליהם: "ואחר הקי"דה חמש מאות אין טעם זה נכון לע"ד. חדא, דאפי' במלאכה גמורה ליכא איסורא אלא אמרו ז"ל שאינו רואה סי' ברכה מאותה מלאכה … וכאן בהטמנה לית בה שום מלאכה אלא נראה כמכין מי"ט לחול. ועוד, דלפי דברי הרב ז"ל כ"ש וק"ו שיהא אסור לבשל בעיה"כ אחר חצות צרכי סעודת עיה"כ והיה להם להגאונים להשמיענו זה האיסור שהוא דבר ההוה ושכיח טפי. אלא ודאי טעם הגאונים ז"ל לא היה רק מצד מה שהתבשיל שומר חומו ביה"כ לצורך הלילה שהוא חול ולכן שפיר קא מתמה רבינו הטו' ויפה כיון מרן ז"ל שהסכים עמו. וראיתי ישוב אחר לדברי הגאונים ז"ל בס' קרבן נתנאל שרצה להליץ בעדם ולישב דבריהם … שמא יחתה ע"כ. ואגב ריהטא לא דק, דהא מבואר בדברי הגאונים שאסור הטמנה המותרת בע"ש והיינו בדבר שאינו מוסיף הבל דלא שייך ביה כלל גזירה דשמא יחתה…"
במשנ"ב (תרט, ב) אמנם כתב את טעם המנהג: "שנראה דביוה"כ מתבשל בתנור לצורך חול וזה אין נכון". אך בשער הציון שם (סק"א) העיר שאולי המנהג כך "משום דבעשרת ימי תשובה יש להחמיר אפילו בדבר המותר מדינא. ועוד כתבו הפוסקים טעם, משום דמחזי כרעבתנותא:"
אם כן, יש אכן מי שאומר שיש כאן משום הכנה, אלא שאף שיש מנהג המזכיר זאת ביו"כ, מנהג זה נהגו רק ההולכים בשיטת הרמ"א ולא ההולכים אחר מרן המחבר. בנוסף לכך, מרבית הנימוקים למנהג לא רלוונטיים לעניינו. כאן אין חשש שמא יחתה, אין אפשרות כזאת, אינו נראה כרעבתנות וכו'. גם להסבר הב"ח שיש מקום לאסור משום עשיית מלאכה בערב שבת – מדובר דווקא במלאכה הדורשת משאבי זמן (ראה שו"ע רנא, א ברמ"א) ולא כזו של סידור הבוילר למוצ"ש.[1]
ג. גזרת 'שהייה'.
חז"ל אסרו לשהות קדירה על גבי כירה מערב שבת, אם לא בשלה כל צרכה מחשש 'שמא יחתה בגחלים'. חשש החיתוי בגחלים לא דומה למציאות של גוף חימום חשמלי[2], אך אעפ"כ החזו"א (או"ח לח, ב) כתב: "כשיש לו תנור הניסק ע"י חשמל, והכין מע"ש שעון לפתוח החשמל בשעה ידועה, אסור להעמיד הקדירה ע"ג תנור קודם שנפתח החשמל משום דין שהיה ע"ג כירה ותנור בשבת … ואין האיסור תלוי במעשה העמדה של הקדירה, אלא במציאות הקדירה על הכירה בשבת…"
עם זאת הפוסקים מסכימים שאם התנור סגור בטיט, אין חשש שיחתה בגחלים ולכן הכל מותר (שו"ע ורמ"א רנד, א). כך לכאורה, אך גם כאן מציין החזו"א ש"אף אם התנור סגור, אין כאן היתר טח בטיט, המבואר ברמ"א סי' רנד ס"א, רק בנותן מע"ש, אבל לא מצינו היתר זה ליתן בשבת."
אם כן, לחזו"א שמחמיר בדיני שהיה על גבי תנור חשמלי שאין בו אפשרות חיתוי, ואולי אף אין בו כפתורים לשינוי הטמפרטורה, יתכן שגם בהפעלת בוילר מלפני שבת, אף שלא ישתמשו במימיו בשבת, יש איסור שהייה.
אלא שאף החזו"א חותם את דבריו שם: "ומיהו בע"ש מותר ליתן בתנור סגור כמו שמותר ליתן לאינו גרוף בהיתר של שריק" – היינו כל האיסור הוא דוקא אם עושה פעולה בשבת גופה, לא כאשר מכין הכל מערב שבת.
ד. לסיכום:
חששותיו של האוסר נדחו כולן.
השימוש בשעון שבת, לכל צורך שהוא, התקבע בעם ישראל, ואיננו רואים בו זלזול בשבת (להוציא מלאכות עם עסק רב סביבן במהלך השבת).
הכנה מקודש לחול – שייכת רק במקום שאדם עושה פעולות בשבת, ולא מערב שבת. אף שאשכנזים נהגו להחמיר בדבר מסוים, אינו מצד הדין וטעמו כלל לא ברור לפוסקים. א"כ, אין ללמוד ממנו למקום אחר.
איסור שהייה – לא שייך בכלי סגור שאין גישה לשינוי הטמפרטורה וכל המלאכה נעשית בערב שבת.
[1] כמו כן יש להעיר שהרמ"א (רנד,ה בסוף) התיר להדיא מצב של תבשיל שנאפה בשבת לצורך מוצאי שבת: "שאינו אופה לצורך שבת רק למו"ש, דיש לו זמן לאפותו, מותר דלא גזרינן בכה"ג שמא יחתה (כל בו)".
[2] פוסקים רבים התירו שהייה בגוף חימום חשמלי שאין אפשרות בפועל לשנות את הטמפרטורה: שהייה בגוף חימום חשמלי שאי אפשר בפועל לחתות:] הר צבי (א,קלו), ישכיל עבדי (ז או"ח כח ח) יביע אומר (ו או"ח לב,ה), משמעות האגרות משה (או"ח א,צג; ד,עד, בישול, לה), משמעות שבט הלוי (ה,ל), שמירת שבת כהלכתה (א,ל; ובהערה פג בשם הרש"ז אוירבך), מנוחת אהבה (שם,יב), ארחות שבת (ח"א ב,יג), ועוד רבים. אמנם בארחות רבנו (מהד' תשע"ד עמ' קצו) למד בדעת החזו"א שהחמיר. וכ"כ בשם הרי"ש אלישיב (שבות יצחק – בדיני שהיה וחזרה, עמ' צו; הערות הריש"א על מסכת שבת לז,א הערה ב).
