דיירים הגרים בבתים רבי-קומות, מוצאים עצמם לעתים במצבים רפואיים שאינם מאפשרים להם לצאת מביתם ללא שימוש במעלית. כאשר מדובר באנשים עלי נכות קבועה, או במבוגרים קשי הליכה, ביכולתם לדאוג לסידורי שבת קבועים (מעלית שבת). אולם כאשר מציאות זאת פוגשת אותם בהפתעה (או כשיש תקלה במעלית השבת) עולה השאלה האם עליהם להתפלל בביתם ולהימנע מלצאת לבית הכנסת, או שמא לצורך מצווה ניתן להקל באיסורי דרבנן.
א. שבות דשבות במקום מצוה
בשו"ע (או"ח שז,ה) נפסק כי:
דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת. והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה. כיצד? אומר ישראל לאינו יהודי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה, או להביא מים דרך חצר שלא עירבו לרחוץ בו המצטער. ויש אוסרים.
נמצא כי הדעה העיקרית היא להתיר שבות דשבות לצורך מצוה. וכך נפסק גם להלן (סוף סימן שמב).
דעת האוסרים מיוצגת בתשובות הרשב"א (חלק א סימן תשט):
שאלתני על פת חמה שיש מקלים לאכול מן פת פלטר בשבת, והשבתי אני שהוא אסור… משום דאמירה לגוי שבות… דלא לכל דבר מצוה התירו… וכן להביא יין של קידוש בליל שבת על ידי גוי אסור… אפילו דרך סימטא ורשויות דרבנן, דאין הפרש בין שבות דאמירה לגוי ובין שאר שבותים הנעשים על ידי ישראל.
הרשב"א אוסר שבות דשבות לצורך מצוה, אלא שיתכן כי לא אסר אלא לצורך מצוה דרבנן, ובפרט שאפשר לקדש על פת, ואפשר במקום להביא פת לשאול מחברו (בתוך תשובתו שם). וממילא יתכן כי לצורך מצוה דאורייתא ואולי אף לצורך מצוה דרבנן שאי אפשר לבצע בדרך אחרת, הוא מתיר.
עוד למדנו מדבריו כי "אין הפרש בין שבות דאמירה לגוי ובין שאר שבותים הנעשים על ידי ישראל". על כן נראה כי מחבר השו"ע שמתיר שבות דשבות של אמירה לנכרי לצורך מצוה, יתיר גם שבות דשבות על ידי ישראל.[1]
ב. שבות דשבות עבור מצוה דדרבנן
בשו"ת מהרש"ל (סימן ח) אסר שבות דשבות לצורך מצוה דרבנן:
אפילו לדעת רבנו יונה שכתב דמאחר שאמירה לגוי שבות, אם כן מותר לומר לגוי בעבור שופר שנפל עליו הגל שיטלנו, או שירכב על הבהמה בשבילו להביאו (לא כדעת התוספות שאסרו) וממילא הוא הדין גבי אתרוג ולולב… מכל מקום נראה דאף רבנו יונה מודה כי האי גוונא שחל יום ראשון (של סוכות) בשבת ונדחה הלולב בגבולין, ואין בו חיובא אלא מדרבנן. מאי חזית לדחויי האי דרבנן מקמי האי דרבנן, הם אמרו ליטול, והם אמרו דאמירה לגוי שבות.
גם הט"ז (סימן שמט) אסר:
קראתי תגר על מה שראיתי באיזה קהילות בשבת שנותנים ספר תורה לבית הכנסת והולכים דרך הרחוב שהוא על כל פנים כרמלית, נושאים אותו על ידי הושטה מאחד לחברו בפחות מארבע אמות, ועושים איסור במה שמוציאים אותו מן הבית לרחוב, דלזה לא מהני הושטה. ועל ידי גוי ודאי אסור להוציאו מן הבית. והווה ליה מצוה הבאה בעבירה.
הט"ז דן בענין זה גם בסימן תרמט (ס"ק ב):
רש"ל בתשובה כתב לאיסור… שלא לשלוח גוי אפילו בערב שבת אחר הדס למקום אחר, כיון דאחר היום הראשון הוא מדרבנן. ובמרדכי כתב רבנו יואל להתיר לומר לגוי להביא אתרוג אפילו מרחוק ביום טוב… משום דתחומין מדרבנן… ונראה לי לחלק בדרך זו… ראוי לדחות אמירה לגוי שהוא שבות מקמי מצות לולב שהיא עשה דרבים. ואפילו אחר יום ראשון, שהוא דרבנן, יש לדחות אמירה לגוי שהוא שבות דרבנן מפני לולב דרבנן שהוא מצוה של רבים.
נמצא כי הט"ז מתיר שבות דשבות לצורך מצוה דרבנן רק אם היא מצות עשה לרבים, כגון שאין ארבעה מינים לכל הקהילה. אבל לצורך מצוה דרבנן של יחיד, הט"ז אוסר.
לעומתו, דעת המגן-אברהם (סימן תרנה) להתיר:
אפשר כיון שהתירו חכמים אמירה לגוי, שרי בכל ענין… אפילו לצורך מצוה דרבנן. ואם כן, אפילו לצורך יו"ט שני שרי, דקיימא לן שאין לנו רשות הרבים.
נמצא כי אף שהשאלה אם יש כיום רשות הרבים נתונה במחלוקת, כיון שקיימא לן להקל, מתיר המגן-אברהם שבות דשבות לצורך מצוה דרבנן, אע"פ שאחד השבותים נתון במחלוקת.
המאמר-מרדכי (תחילת סימן תרנה) האריך לחלוק על מהרש"ל:
תשובת רש"ל… דכיון דיום ראשון נדחה ואין כאן אלא חיובא דרבנן, מאי חזית לדחויי האי דרבנן מקמי האי דרבנן… ולא ירדתי לסוף דעתו הרחבה, שהכא שאני שאינו אלא שבות דשבות והווי תרי דרבנן. ואני תמה שהרי מבואר לעיל דלהמתירים שבות דשבות… אפילו במקום צער או שיש צורך הרבה בדבר, וכן במקום מצוה. ומילתא דפשיטא היא דמצוה דרבנן מצוה מיקריא, ועל כל פנים לא גרע ממצטער.
ועיין לעיל סימן שז שמרן כתב כסברת המתירים, שמותר לומר לגוי לעלות באילן להביא שופר… והרי תקיעה בשבת ליכא, ועל כרחך מביא לצורך מחר, ואפילו הכא שרי… ומיהו יש לדחות מטעם דלשון השו"ע הועתקו מדברי הרמב"ם, והרמב"ם יש לומר דאתי שפיר למקום שתוקעים בו בשבת, ומרן בשו"ע העתיק דבריו… ומכל מקום דעתי נוטה להקל. אבל במקום דאיכא איסורא דאורייתא אין להקל.
נמצא כי דעת המהרש"ל והט"ז להחמיר ולאסור שבות דשבות לצורך מצוה דרבנן, ולעומתם המגן-אברהם והמאמר-מרדכי הקלו והתירו שבות דשבות גם לצורך מצוה מדרבנן. המאמר-מרדכי הביא לכך ראיה מלשון השו"ע וגם סברא חזקה שמצוה דרבנן אינה נופלת ממקום צורך או צער. המאמר-מרדכי דחה את שאלת המהרש"ל ששאל מאי חזית דהאי דרבנן נדחה מקמי האי דרבנן, והשיב שמדובר בתרי דרבנן, ורבנן קבעו שתרי דרבנן יהיה מותר במקום הצורך, ואף צורך מצווה, שכן תרי דרבנן הוא איסור קל יותר.
ג. שבות דשבות על ידי ישראל
אלא שבשני הסעיפים האלה מדובר באיסור דרבנן (אמירה לגוי) והגוי יעשה דבר שאסור מדרבנן לעשותו בשבת, ולכן זה שבות דשבות. השאלה היא כלום חכמים התירו שבות דשבות גם לא באמירה לגוי, וכגון בנדון דידן, אם נאמר שהפעלת מעלית בשבת היא איסור מדרבנן, האם יהיה מותר לקרוא לה בשינוי, דהוי שבות דשבות, על ידי יהודי?
הפוסקים דנו בכך, ונאמרו דעות שונות. בפשטות נראה מהדין של גונח יונק חלב בשבת, שהסבירה הגמרא: "מאי טעמא? במקום חולי לא גזרו רבנן" וכן שם: "צינור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעא ואינו חושש. מאי טעמא? במקום פסידא לא גזרו רבנן" שמעשה בשינוי אפילו עדיף על אמירה לגוי, ומכל מקום אינו נופל ממנו. וממילא כמו שהתירו שבות דשבות על ידי אמירה לנכרי לעשות מלאכה מדרבנן, כך יש להתיר שבות דשבות על ידי מלאכה דרבנן בשינוי.[2]
גם מתשובת הרשב"א שהובאה בראש דברינו עולה כי אין הבדל בין שבות דשבות על ידי גוי לשבות דשבות על ידי ישראל.
מאידך ראה את שכתב הרמ"א (רעו,ב):
יש אומרים דמותר לגוי להדליק לו נר לסעודת שבת, משום דסבירא ליה דמותר אמירה לגוי אפילו במלאכה גמורה במקום מצוה. שעל פי זה נהגו רבים להקל לצוות לגוי להדליק נרות לצורך סעודה… ואין מוחה בידם. ויש להחמיר במקום שאינו צורך גדול, דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו.
נמצא כי אף שרוב הפוסקים חלקו, רבים נהגו להקל באמירה לגוי במלאכה דאורייתא לצורך מצוה דרבנן של עונג שבת. וממילא המחמירים יודו כי אמירה לגוי באיסור דרבנן מותר. ואין סימוכין מספקים להתיר גם שבות דשבות על ידי ישראל.
ועיין במגן-אברהם (שז סק"ז) שסיכם את דיונו שם בהשוואה בין אמירה לגוי שיעשה איסור דרבנן, לבין שבות דשבות על ידי ישראל:
נראה לי דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות על ידי גוי אפילו כדרכו, ושבות על ידי ישראל שלא כדרכו. אבל בלאו הכי אין להקל כלל.
מצד אחד השווה ביניהם, ומהעבר השני לא התיר אלא במקום הפסד גדול. אולם כיון שהשו"ע התיר אמירה לגוי באיסור דרבנן במקום מצוה, ממילא יש לומר כי הוא הדין ששבות דשבות על ידי ישראל מותר במקום מצוה.
כך גם דעת הפרי-מגדים (אשל-אברהם שז ס"ק ח) שכתב:
משמע שאף על ידי ישראל יש להתיר שבות דשבות במקום מצוה. המחבר (תקפו,כא) פסק דשרי שבות דשבות במקום מצוה, משמע אף בשביל יחיד, ולאו דווקא מצוה דרבים.
ושוב (אשל-אברהם שכה ס"ק ו):
עיין מגן-אברהם… היינו להניח לפני הגוי, והגוי יטלנו משולחנו אפילו יודע הישראל שיוציאנו הגוי… לדידן דלית לן רשות הרבים גמור התירו לצורך מצוה או דרכי שלום, והיינו שבות דשבות במקום מצוה וצורך גדול. ומשמע דהיכא דאי אפשר בלא זה, שרי שבות דשבות לעשות הישראל בעצמו.
כאן לא השווה ביניהם לגמרי, אלא נתן עדיפות לשבות דשבות באמירה לנכרי, אבל כשזה בלתי אפשרי, התיר גם שבות דשבות על ידי ישראל.
וראה עוד במה שכתב במשבצות-זהב (סימן שכה). ועיין גם בשו"ע-הרב (שם,יב).
ראה בשו"ת 'האלף לך שלמה' (או"ח,קמו) שמתלבט בכך, אולם נראה כי להלן (סימן קמו) הכריע להקל, ואפילו בדרבנן מחמת מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהיא גופה נתונה במחלוקת ראשונים אי הווי דרבנן:
נשאלתי אם מותר לישא קטן שאינו יכול לילך ברגליו, לומר קדיש בשבת במקום דליכא עירוב. נראה לעניות דעתי שמותר, אך לא מטעם השואל, כיון דנשיאת תינוק הווי מלאכה דאורייתא, מה בכך דהווי כרמלית, הווי רק שבות אחד ואסור, אף במקום מצוה… רק מטעם אחר נראה לי להתיר, כיון דהוצאה זו הווי רק כדי לומר קדיש, הווי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולרוב הפוסקים הווי רק דרבנן.
הנה התיר שבות דשבות על ידי ישראל לצורך מצוה דרבנן!
נראה כי בשו"ת קול-מבשר (ח"א סימן עט) הקל אף יותר, שכתב:
בנדון שאלת כבוד תורתו לילך למקום שמתפללים בציבור (היינו לטלטל תעודת זהות במקום שהממשלה מחייבת, במקום שאין עירוב) יש להתיר בזה. דהא בסימן שז מבואר דשבות דשבות במקום מצוה – מותר, ובמגן-אברהם שם דשבות על ידי ישראל שלא כדרכו דינו כמו שבות על ידי גוי כדרכו. ופרי-מגדים כתב דאף על ידי ישראל שרי לצורך מצוה שבות דשבות. ואם כן בזמן הזה דליכא רשות הרבים לרוב הפוסקים, רק כרמלית, וטלטול הבולטין (התעודה) בכרמלית אם מניחו בכובעו או במנעלו דהווי שלא כדרכו, הווי שבות דשבות, ולצורך מצוה של תפילה בציבור – מותר. ועוד, אף לדעתו האומרים דבזמן הזה גם כן יש לנו רשות הרבים, אכתי הווי שבות דשבות כיון שאינו עושה מלאכת הוצאה של הבולטין רק להינצל מעונש המשטרה, הווי מלאכה שאינה צריכה לגופה… ואף אם מוציא הבולטין כדרכו בידו או בחיקו הווי תרי דרבנן: טלטול בכרמלית ומלאכה שאינה צריכה לגופה, דהווי שבות דשבות, ושרי לצורך מצוה לילך להתפלל, ובפרט לצורך תפילה בציבור, דהווי מצוה דרבים.
אם רשות הרבים של היום היא כרמלית או רשות הרבים גמורה זו מחלוקת שקולה בראשונים. אם מלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מן התורה או מדרבנן זו מחלוקת הרמב"ם מול שאר הפוסקים, וגם זה אינו פשוט, ומרן הביא את דעת הרמב"ם כדעה שניה. אף על פי כן קרא הרב לטלטול תעודה שבות דשבות אף שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה במקום שהוא ספק אסור בטלטול מן התורה. אולי מפני שהוכרעה ההלכה לעשות בכל מקום עירוב, היינו לטעון שזו אינה רשות הרבים גמורה. כך או כך יש כאן צעד נוסף להקל.
הרב עובדיה יוסף (לוית-חן סעיף לה) סיכם בקצרה את מחלוקת האחרונים, והכריע:
יש אומרים שלא התירו בשבות דשבות במקום מצוה אלא אם כן שבות אחת היא על ידי גוי, דהוי שבות שאין בו מעשה. מה שאין כן שבות דשבות ששניהם על ידי ישראל, כולה חדא גזרה היא, ואין להקל אף בתרי דרבנן… אבל בשו"ת האלף לך שלמה כתב להתיר… גם בשו"ת מהר"ם מבריסק הוכיח שיש להתיר שבות דשבות במקום מצוה גם על ידי ישראל, כגון הוצאה שלא כדרכה בכרמלית… ולדינא יש להקל בדין שבות דשבות גם על ידי ישראל.
ד. שבות דשבות במעלית
בנדון דידן האפשרות היא להזמין את המעלית על ידי לחיצה על כפתור. לחיצה זו היא איסור מדרבנן, ובלחיצה בשינוי (כגון במרפק) יצרנו תרי דרבנן.
הסבר: תנועת המעלית לרוב הפוסקים היא איסור דרבנן מטעם מוליד כח במעלית, שקודם היתה דוממת ועתה עולה או יורדת, או משום עובדין דחול. (לחזון-איש מדובר באיסור תורה מטעם מכה בפטיש, וחלקו עליו כל חכמי דורו והבאים אחריו). המנורה של הכפתור, היא ודאי אינה מנורת להט ואיסורה מדרבנן (אם הזמנת המעלית מדליקה אותה). והאור במעלית יתכן שהוא מנורת ליבון או פלורסנט, שבהם חוט תיל לוהט ולכן איסורן מן התורה. אולם ברוב המעליות החדשות אין מנורת ליבון או פלורסנט, אלא נורות חדשות חוסכות בחשמל, שאין בהן חוט להט, ואיסורן הוא מדרבנן בלבד.
אם כן, הדלקה בשינוי היא איסור דרבנן, והזמנת המעלית היא איסור דרבנן. הזמנת המעלית בשינוי היא שבות דשבות שמותר במקום הפסד מרובה או במקום מצוה[3] או במקום של צער גדול.
הליכה לבית הכנסת של אותו אדם נחשבת צורך מצוה, אמנם מצוה דרבנן, של תפילה במנין, של קריאה בתורה, ועוד. למה שלא תדחה את איסור מדרבנן?
ה. סיכום ומסקנה
לכן מצד הדין אפשר להקל עליו להשתמש במעלית לצורך הליכה וחזרה מבית הכנסת. אך מי לידינו יתקע שלא ישתמש במעלית גם לצרכים אחרים, וגם לאחר שיבריא, ומי לידינו יתקע שאיסור המעלית בשבת לא יהיה קל בעיניו, או בעיני אשתו וילדיו, וילמדו מכך לזלזל חס ושלום באיסורי שבת?!
על כן, אין להורות היתר לכתחילה בענין זה, אלא ליחידים ולאחר אזהרה שלא להשתמש בהיתר זה באופן גורף, ולא לפרסמה לאחרים, כי אין דומה מקרה אחד לחברו.
ליתר ביאור: היתר זה הינו אך ורק לשעת הדחק, בעת שרגלו כואבת ואינו יכול לרדת ולעלות, אלא במעלית. כמו כן יש לעשות כל מאמץ להביא להסכמת הדיירים למעלית שבת, ואם אין הסכמה לכך, לעבור דירה, כי אין להפוך את ההיתר, להיתר לכתחילה. השבת אינה הפקר!
לאחר חתימה: שאלני חבר אחר שגר בקומה תשיעית בבנין בו יש גם מעלית שבת. בבוקר השבת ברצותו להיכנס למעלית השבת, התברר לו כי יש בה תקלה והיא אינה פועלת. אמר אותו חבר בלבו: לרדת אוכל, אך לטפס תשע קומות לא אצליח, ועל כן חזר לביתו והתפלל שם. במוצאי השבת הוא התקשר לשאול אם טוב עשה. השבתי לו כי גם אני הייתי עושה כך. כדי להתיר צריכים להיות בטוחים שאכן כל המנורות אינן באיסורי תורה, וצריך מקרה כמו בשאלה, שאותו אדם לאחר ניתוח, במשך כמה וכמה שבתות לא יוכל להתפלל בשבת בציבור, ואת עגמת הנפש הזו היה חשוב למנוע. אבל מקרה חד פעמי בו המעלית התקלקלה אינו כל כך עגמת נפש, ואינו כל כך שעת דחק, וממילא נראה לאסור.
[1]. [הערת עורך (י.ר.): הרשב"א כתב לחומרא, שגם אמירה לנכרי נחשבת שבות חמורה כמו שבות דישראל. ואיך אפשר ללמוד מדבריו לקולא, שלדעת המחבר המתיר ע"י נכרי שיתיר גם שני שבותין ע"י ישראל?]
[2]. [הערת עורך (י.ר.): כאן לא מדובר על שבות דשבות, אלא שחז"ל לא גזרו במקום חולי גם בשבות אחד (שינוי). לא ניתן לגזור מכאן ששינוי באיסור דרבנן יהיה מותר לצורך מצוה כמו אמירה לנכרי בדרבנן.
תגובת המחבר (לשתי ההערות): ודאי שאין בכל אלה ראיות מוחצות. מהגמרא רואים שלא גזרו שבות – במעשה של יהודי – במקום חולי ובמקום צער, כשם שלא גזרו שבות דאמירה לגוי במקום חולי וצער. היינו, שגם מהדוגמא הקודמת, לה התייחס הרב העורך בהערה 1, וגם מדוגמא זו עולה כי חכמים לא חילקו בין השבותים. לכן נראה לומר כי אם התירו שבות דשבות באמירה לנכרי במקום מצוה, הסברא נותנת כי גם שבות דשבות על ידי ישראל הותר במקום מצוה. נכון שהרוצה לחלוק יטען שאין ראיה מדוגמאות אלה, וזה נכון. אולם ההקשר הכללי מראה כי חכמים לא חילקו בין השבותים.]
[3]. אכן איני רואה בזה מצוה דרבים. מצוה דרבים היא כאשר ההיתר הוא לצורך תפילה דרבים, כגון שמביאים שופר או לולב לצורך כל הקהל. ואף היתרו של הקול-מבשר לשאת תעודה בהליכה לבית הכנסת, נאמר במקום שבלעדיו לא יכולה היתה להתקיים תפילה בציבור. אולם בנדון דידן התפילה בציבור תתקיים, וההיתר הוא עבור אותו אדם שסובל על רגליו להתפלל עם הציבור.
