א. מהי יציאה זמנית?
כל מי שעסק בסוגית יציאה מא"י לחו"ל פתח וסיים בדברי הרמב"ם (הל' מלכים ה,ט; והושמט בשו"ע) שצוטטו גם בריש מאמרו של הר"ש דייכובסקי בקובץ זה:[1]
אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה, או לישא אשה, או להציל מיד הגויים, ויחזור לארץ; וכן יוצא הוא לסחורה.
אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שווה דינר חיטין בשני דינרין. במה דברים אמורים, בשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר. אבל אם היו הפירות בזול, ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס – יצא לכל מקום שימצא בו ריוח. ואף על פי שמותר לצאת, אינה מדת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו, מפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה למקום.
הרמב"ם מבחין בבירור בין ירידה מן הארץ ("לשכון בחו"ל") שהותרה רק אם "לא ימצא מעות ולא במה ישתכר" – ואף זו "אינה מדת חסידות" ומחלון וכליון "נתחייבו כליה למקום" – לבין יציאה זמנית ("ויחזור לארץ").
מהי יציאה זמנית? המלים ברמב"ם "ויחזור לארץ" פירושם, לענ"ד, מיד בתום המשימה שלמענה יצא (וגם המטרות עצמן חייבות להיות זמניות באופיין, וכדלהלן). הביטוי "ויחזור לארץ" איננו זהה לדין "דעתו לחזור" הנזכר בנושאים אחרים, כמו בן א"י הנמצא בחו"ל, ולהיפך, לענין יו"ט שני של גלויות (או"ח תצו,ג), או לענין חיוב במנהגי המקום שיצא ממנו או שנמצא שם (או"ח תסח,ד), ולענינים נוספים.
לענין משמעות "ודעתו לחזור" מצינו בחו"מ (קנו,ז) מצד אחד שיש לכך קציבת זמן, ומצד שני "אפי' שנים רבות":
נהגו הקדמונים שאם אחד נסע מן העיר י"ב חדש וגילה בדעתו שאין דעתו לחזור, אבד חזקתו [="חזקת ישוב" לענין זכויות מסחריות בעיר]. אבל אם לא גילה בדעתו בכך, לא אבד חזקתו עד שלש שנים. ואם גילה שדעתו לחזור, לא אבד חזקתו אפילו בשלש שנים (מהרי"ק שורש קצב).
הוי אומר: יש שיעור י"ב חודש, שבו נשמרות זכויותיו בעיר בכל מקרה גם אם "גילה דעתו שאין דעתו לחזור"; ויש שיעור ג' שנים הנחשב סתמא כאין דעתו לחזור. אך אם "גילה שדעתו לחזור" -בהצהרה או במעשה כלשהו – אפי' לאחר שנים רבות "לא איבד חזקתו".
לענין בן א"י שנמצא בחו"ל האם ינהג יו"ט שני של גלויות, כתב ערוך השלחן (או"ח תצז,ה): "יראה לי דאפילו בא לבדו, אם אין דעתו לחזור עד אחר שנה מיקרי אין דעתו לחזור." ובמגן-אברהם (תצז,ז) בשם הרדב"ז הביא מבחן נוסף, שאינו תלוי בזמן:
העוקר דירתו עם אשתו מא"י לחו"ל, אעפ"י שדעתו לחזור דינו כמי שאין דעתו לחזור. וכל שאין דעתו לחזור אעפ"י שאשתו נשארת שם [=במקום המקורי] הוי כאין דעתו לחזור.[2]
כאמור, בנדוננו לענין איסור יציאה מן הארץ לא נזכר "ודעתו לחזור", אלא "ויחזור לארץ", דהיינו שמוטל עליו חיוב לשוב מיד בתום המשימה הקצרה, ורק בתנאי זה הותרה היציאה, כנלענ"ד. אמור מעתה, היתר היציאה הוא לתקופה קצרה בלבד.
ב. יציאה שאיפיונה זמני הותרה
נלענ"ד כי לשון הרמב"ם ועניינו מוכיחים שכל יציאה זמנית הותרה, ולאו דוקא לדבר מצוה. בהלכה שצוטטה בראש מאמרנו נאמר: "ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן הגויים ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה." ברור שיש כאן חלוקה לשתי בבות, שמהן הראשונה חשובה יותר,[3] והשניה היא רק בדרגת "וכן". וצריך להבין מאי משמע "לסחורה"?
פשיטא שהיתר "לסחורה" אינו אמור בצרכי פרנסה הכרחית בלבד, אלא גם לעשיית עסקים כנהוג. הוכחה לכך שהרי הכס"מ, הרדב"ז, הגהות מיימוניות ומגדל-עוז ועוד, ציינו כמקור לרמב"ם, המתיר יציאה "לסחורה", את דברי הירושלמי (סו"פ חלק) לענין ישיבה במצרים: "לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכיבוש הארץ." וכך פסק הרמב"ם שם (ח,ח): "מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש ארצות אחרות ואין אסור אלא להשתקע שם."
ברור שהיתר "סחורה" במצרים הוא גם להרווחה, לדבר הרשות ולמותרות, שהרי "אין אסור אלא להשתקע". ועוד, ד"לכבוש ארצות אחרות" ברמב"ם עפ"י הירושלמי בודאי אינו אמור במלחמת מצוה, והרי לפנינו היתר במצרים לדבר הרשות לחלוטין.
מכל מקום צריך להבין מה פשר חלוקת הבבות ברמב"ם בין "לישא אשה וכו'" ובין "לסחורה" בעלמא; ואם הותרה סחורה כל שכן לישא אשה דמצוה?
ונראה לענ"ד לחדש ולומר שהדגש כאן אינו על המצוה שבדבר, אלא כל הסיבות המוזכרות ברמב"ם נושאות אופי זמני מעצם הגדרתן – לישא אשה, ללמוד תורה ולהציל מן הנכרים בעצם הוויתם הרי הם 'קפיצה' למשימה מוגדרת, וזה שורש ההיתר.[4] הרמב"ם לא הזכיר בענין זה את המלים "לדבר מצוה" וכד'. חידושו של הרמב"ם הוא בבבא "וכן" לרבותא, דאפילו "לסחורה" שיש בה חשש להשתקעות יותר מלישא אשה וללמוד תורה ולהציל מן הגוים, אעפ"כ הותרה משום שעדין סיבה זו מוגדרת כארעית, כמו בישיבת מצרים לסחורה, וכמובן התנאי שריר "ויחזור לארץ" מיד בתום המשימה.
הוי אומר: אין הכרח לפרש שהבדל המדרגה בין "לישא אשה וכו'" ובין "לסחורה" הוא במישור ה"מצוה" שבדבר, אלא במישור הזמניות והקביעות.[5]
ג. האם יציאה "לסחורה" הותרה משום דבר מצוה?
אכן האחרונים[6] שדנו בנושא הבינו שהיתרי היציאה הם רק ל"דבר מצוה", ולמעוטי דבר הרשות, ונקטו שגם "לסחורה" נחשב לדבר מצוה על פי דברי הרמ"א (או"ח סוף סי' רמח) לענין היתר הפלגה בים סמוך לשבת:
יש אומרים, כל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבירו חשוב הכל דבר מצוה, ואינו חשוב דבר הרשות רק כשהולך לטייל. ועל כן נהגו בקצת מקומות להקל בענין הפלגת הספינות והליכת שיירה תוך שלשה ימים, כי חשובים הכל לדבר מצוה; ואין למחות בידן, הואיל ויש להם על מי שיסמוכו.[7]
בנידון זה איסור ההפלגה הוא בשל מיעוט עונג שבת, או משום ד"נראה כמתנה לחלל שבת", ולכן צריך את הנימוק "לדבר מצוה" כדי "לאזן", שהרי לדבר הרשות אין מפליגין סמוך לשבת. מאידך גיסא, אפי' ל'מצוה מינימלית' הותרה הפלגה, כמו ראיית פני חבירו, ודי בזה שלא תיחשב ההפלגה פגיעה בעונג שבת ולא כ"מתנה לחלל שבת". משא"כ לענין יציאה זמנית לחו"ל "ויחזור לארץ", מנא לן דבכלל בעינן "דבר מצוה"?
בשו"ע נזכר ענין יציאה מהארץ רק בעקיפין, בהל' חול המועד (תקלא,ד): "ואלו מגלחין במועד… הבא ממדינת הים… והוא שלא יצא מא"י לחו"ל לטייל." ובגמרא שנינו (מועד קטן יד,א):
ואלו מגלחין במועד, הבא ממדינת הים. מתניתין דלא כרבי יהודה. דתניא, רבי יהודה אומר: הבא ממדינת הים לא יגלח, מפני שיצא שלא ברשות. אמר רבא: לשוט – דברי הכל אסור, למזונות – דברי הכל מותר, לא נחלקו אלא להרויחא – מר מדמי ליה כלשוט, ומר מדמי ליה כלמזונות.
וקי"ל כחכמים, שהיתר הגילוח במועד אמור גם ליוצא להרווחה, ולא רק למזונות, וזהו "לסחורה". ומשמע כנ"ל, שההיתר 'לסחורה' אמור גם לעסקים כנהוג, והיינו "להרווחה", ונכלל בזה גם מותרות ולא רק פרנסה הכרחית.
לענ"ד בין לר"י ובין לחכמים היתר הגילוח לא מבוסס על יציאה "לדבר מצוה", אלא דר"י קרי לה "שלא ברשות", ולכן אינו מגלח; ולדעת חכמים יציאה לסחורה ("להרווחה") נחשבת "ברשות". אך לא נזכר שיש בה דבר מצוה, ויוצא "לשוט" נחשב "שלא ברשות", ולכן לכו"ע אינו מגלח.
לפי דרכנו למדנו לענ"ד, דה"ה לענין יציאה מן הארץ: היתר 'סחורה להרווחה' איננו מצד דבר מצוה, אלא בשל הארעיות והזמניות. דון מינה, לכאורה, לכל יציאה ארעית וזמנית באופיה.
ד. אבחנה בטיולי חו"ל בין ביקור לשוטטות
"לשוט" הנזכר לעיל, דנחשב "שלא ברשות", פירשו רש"י: "ולא יצא אלא כדי לשוט בעולם ולראותו". כמובא לעיל, בשו"ע הל' חוה"מ תורגם ענין "לשוט": "לטייל", וכן בהל' שבת לענין הפלגה סמוך לשבת.
ושמא י"ל שמינוח זה פירושו, בשפת ימינו, לשוטט בעולם, לצאת למסע ממושך מסוג השוטטות הנהוגה בקרב בני הנוער, במזרח או במערב, באמריקה, באסיה או באפריקה. הדגש במסעות אלו מושם על עצם השוטטות וההסתובבות בחו"ל אנה ואנה, לספיגת תרבות או מראות, 'התחברות' ולעתים 'התמזגות' אשר הארעיות ממנה והלאה. וכבר ציינו בראש דברינו כי לא מספיק התנאי של "דעתו לחזור" אלא "ויחזור לארץ", והיינו מיד בתום המשימה הארעית באופיה.
אם כנים אנו בחידושנו הנ"ל, דומני שטיול מאורגן לחו"ל, בעיקר קבוצתי, בהחלט נושא אופי של ארעיות, ובדרך כלל זו 'משימה' קצרה – "ויחזור לארץ". אופיים של סיורים אלו בימינו, אפי' אם הם חברתיים ואופנתיים בלבד, שאין בהם שמץ של ניתוק מהארץ; הטיסות המהירות והתקשורת חובקת-תבל מקהות ומבטלות את תחושת ה'יציאה' בעת טיול קצר-מועד.
מאידך גיסא, טיולי שוטטות (מן הסוג של טיולי-המזרח) ללא קביעת מועד חזרה, ללא כרטיס חזור מתוארך, 'עד שיחפץ', – הם יציאה מן הארץ "שלא ברשות", "לשוט", גם אם תמיד "דעתו לחזור". כאמור בראש דברינו, חסר כאן התנאי של "ויחזור לארץ" – מיד בהשלמת המשימה המוגדרת.
גם אם קיים מועד מוגדר לחזרה, אך מדובר ב'שוטטות' ממושכת, נלענ"ד דהוי "שלא ברשות". אולי התבחין יהיה בין מסלול מתוכנן לפרטיו כמשימה מוגדרת לבין טיול בנוסח 'נסתובב ונראה לאן נתגלגל'.
ה. תרבות טיולי חו"ל
אי אפשר שלא לסיים את דברינו בתוכחה נמרצת כלפי תרבות טיולי חו"ל, המתגלגלת לתרבות חו"ל, לרעייה בשדות זרים ולשאיבת השקפות וארחות חיים מבני נכר, מזרח ומערב כאחת. אפי' לפי דברינו המחודשים שאין בטיול קצר ומאורגן מראש לפרטיו משום "איסור יציאה מהארץ" – פשיטא שלא "מידת חסידות" שנו כאן.
צא וראה כמה גזרות גזרו חז"ל כדי להרחיק ישראל מהעמים, משום חתנות ובנותיהם ומשום קירוב הדעת; ואילו טיולי חו"ל משתלבים במגמה הפוכה, המחוזקת ע"י אידאולוגיית 'הכפר הגלובאלי', תרבות תקשורת הלוויינים, ושאר תופעות ומגמות על-לאומיות.
לענין יציאה לחו"ל דן הר"ש ישראלי (חוות-בנימין ח"ג סי' קיד), והתיר אותה למטרה לימודית, על בסיס היתר 'סחורה להרווחה' שברמב"ם. סיכומו הוא:
לא נאסרה אלא יציאה לשם טיול בלבד. וטעמא דמילתא נראה, משום גילוי דעת של החשבת חו"ל… וזלזול במתנת אלקים שהיא ארץ הבחירה… וכיו"ב מצינו לענין 'בל תחנם', שאמרו בגמ' [דהינו איסור נתינת חן]… וע"כ תענוג זה אעפ"י שגם זה אפשר היה לומר שהוא לצורך לא פחות מאשר סחורה דלהרווחה כדי להעשיר, אלא שתענוג זה מחוץ לארץ.
הדגש בדבריו הוא "החשבת חו"ל". זו הבחינה התרבותית והרוחנית המתלווית לאופנה זו.
באורח פרדוקסאלי ניתן לומר, שככל שטיולי חו"ל נעשים קלים וזמינים יותר, וככל שהם משווקים כאופנה המונית – קטן המימד ההלכתי לאיסור יציאה מצד 'החשבת חו"ל' ו'זלזול בארץ חפץ'. מאידך גיסא, גדל הפן השלילי של 'התחברות לתרבות העמים', שזו רעה חולה גם בארצנו. אדרבה, לעתים בילוי של סיור תיירותי בחו"ל עדיף על בילויי "תרבות אנשים חטאים" הפושה גם בארצנו הקדושה.
ו. סיכום
- נ"ל מתוך דברי הרמב"ם, שאין לאסור יציאה לחו"ל המאופיינת בארעיות. היתר "לסחורה" אינו משום "דבר מצוה", אלא בשל אופיה הארעי של מטרת היציאה.
- היציאה מותרת אם מתקיים התנאי "ויחזור לארץ", כלשון הרמב"ם. עניינו לענ"ד: מיד בתום המשימה הקצרה והמוגדרת. ביטוי זה שונה מן המושג ההלכתי "ודעתו לחזור" הנזכר בנושאים אחרים, שפירושו אפי' לאחר תקופה ממושכת.
- טיול מאורגן לחו"ל, כאשר המסלול מתוכנן ויש כרטיס חזרה עם תאריך מוגדר, אף שאינו מידת חסידות, אין לאסרו.
- שוטטות בחו"ל היא יציאה "שלא ברשות", בהעדר התנאי של 'משימה ארעית קצרה ומוגדרת'.
- תרבות טיולי חו"ל, המשתלבת במגמת התחברות לתרבות נכר – פסולה מצד עצמה.
[1]. האיסור לא נזכר במפורש בשו"ע (שאין בו הלכות מלכים וכיו"ב) ורק נרמז בהל' חוה"מ כדלהלן.
[2] . נחלקו גדולי זמננו: הרב עובדיה יוסף ביחוה-דעת ח"ג סי' לה מסכם: "שליחי המוסדות הנמצאים בחו"ל באופן זמני, ודעתם לחזור בתום תקופת שליחותם לארץ ישראל, והדבר ידוע מראש שתקופת שליחותם נמשכת שנה או יותר, כל עוד הם נמצאים בחו"ל עליהם להתנהג לגמרי כבני חו"ל לענין קדושת יום טוב שני של גליות, בין להקל בין להחמיר, בין בצינעא בין בפרהסיא… אם הסתיים המועד שהוסכם עליו מראש לתקופת שירותם בחו"ל, אלא שעודם משתהים שם משום שלא הספיקו להתכונן לחזור לארץ ישראל, או שאין להם עדיין מחליף, או מכל סיבה אחרת, עליהם להתנהג כבני חו"ל לכל דבר".
נחלק עליו הר"ש גורן במכתבו למזכירות העולמית של בני עקיבא שפורסם כנספח (ג) לספר צידה לדרך (מכון צומת, תשמח): "השליחים שלנו בחו"ל שנמצאים באופן זמני ודעתם לחזור בתום שליחותם לארץ, ומלכתחילה לא נשלחו ליותר מאשר שלש שנים, אעפ"י שמשתהים שם יותר מזה משום שאין להם עדין מחליף או מכל סיבה אחרת אך שהייתם בחו"ל היא זמנית – אל להם לשמור סדר התפילות של יו"ט שני". וראה עוד שם בצידה לדרך פרק נד,ב.
ובאגרות-משה (או"ח ח"ד סי' קח) כתב הר"מ פיינשטיין: "בן א"י שנשא בת חו"ל ודעתו לחזור לא"י אחר ערך ב' שנים – חייב לנהוג יו"ט שני כדין בן חו"ל", ועוד שם סי' קט. וראה עוד תחומין י עמ' 364: "ישראלי בחוץ לארץ".
[3] . גם בהמשך ההלכה, בגבור הרעב, קיימת אבחנת דרגה בין היתר לצאת לבין "מדת חסידות".
[4] . ואולי יהיה הבדל בין לישא אשה ובין להנשא לאיש, שהרי בדרך כלל (בדורות הקדמונים) האשה הולכת אחר הבעל, ואז המטרה איננה זמנית באופיה. מאידך גיסא, "לישא אשה" – עניינו להביאה לביתו שבכאן, בארץ ישראל.
[5] . וכדמות ראיה לדבר, דלכאורה מאי נפקא מינה בין "לסחורה" לבין "להציל מן העכו"ם", ששניהם סיבה כלכלית, והרי לא נזכר ב"יוצא להציל" שמדובר בפרנסתו ובמטה לחמו. על כרחך צ"ל, דב"יוצא להציל" פשיטא שהמשימה היא זמנית ומיד בסיומה יחזור, והרבותא ב"לסחורה" היא דלא חיישינן להשתקעות.
[6]. ראה, למשל, במשפט-כהן סי' קמז, דפשיטא ליה ברמב"ם דההיתר הוא לדבר מצוה, וז"ל: "…בישראל [לאפוקי כהן] דאין איסור טומאה י"ל, דאפי' לדבר הרשות מותר [ע"ד לחזור], והנה הרמב"ם כתב מפורש: אסור לצאת מא"י לחו"ל אלא ללמוד תורה או לישא אשה, ועפי"ז לא נדע מקור לדבריו".
[7]. הרמב"ם הזכיר היתר להפליג לדבר מצוה סמוך לשבת (שבת כד,ו; ל,יג) ולא הזכיר "לסחורה".
