א. עקרון 'המשכת המצב'
'המשכת מצב' הינו שיטה הלכטכנית עקרונית המתאימה ליישומים רבים בתחום המיכשור והציוד החשמלי בשבת, כפי שיבואר. בציבור מוכר ההיתר להסיט בשעון שבת את הזיזים בשעון שבת כך שהפעולה הקרובה תתרחש מאוחר יותר. זו 'המשכת המצב'! אם האור בבית דולק ויש סיבה חשובה לדחות את שעת הכיבוי, מותר להזיז את הפינים 'להמשיך את המצב' הנוכחי. ולהיפך, אם השעון במצב 'כבוי', ורוצים לאחר את זמן ההדלקה, ניתן להסיט זיזים כך שהמצב הנוכחי יתמשך. ראו בספר שמירת שבת כהלכתה פי"ג סע' כה בשם הר"ע יוסף שליט"א והרש"ז אוירבך זצ"ל.[1]
כאן המקום להעיר כי שיטה זו איננה בבחינת 'גרמא' שהותרה רק "במקום פסידא" (רמ"א או"ח שלד,כב). ב'גרמא' האדם גורם לתוצאה שאיננה מתרחשת ללא פעולתו. למשל, שפיכת מים בצידה השני של מפה שאחזה בה האש, ועי"כ יגרם כיבוי עתידי. מאידך, 'המשכת מצב' מותרת לכתחילה. למשל, יש מחמירים שלא לפתוח מקרר ביתי בשבת אלא רק כאשר המנוע פועל.[2] ומה הרוויחו, שהרי פתיחה זו גורמת בעקיפין להפעלה ממושכת יותר? אך כאמור אין בכך כל חשש, וכפי שיתבאר.
הערה חשובה: הארכת שעון להשקיית גינה איננה 'המשכת מצב'; אמנם מבחינת הזמן – אכן פתיחת הברז מתארכת ומתמשכת, אך פעולת הברז היא אקטיבית; כל טיפה וטיפה יש בה איסור השקיה חדש. צידה, למשל, היא מצב פסיבי. המשכת מצב הצידה איננה פעולה חדשה, כהשקייה נוספת, אלא התארכות זמן בלבד.
בראש וראשונה העקרון נראה פשוט מסברא, שהרי האדם לא עשה ולא גרם לשום תוצאה חיובית, אלא רק מנע את שינוי המצב הנוכחי. למה הדבר דומה? לאדם הסוגר חלון ליד נר דולק למניעת כיבויו. ברור להלכה כי אין בכך משום סרך הדלקה!
עוד יש להעיר כי עקרון זה תקף גם לשיטת החזו"א המפורסמת שאסר סגירת מעגל חשמלי משום 'בונה' (שבת נ,ט), ש"מוציא את החוט ממות לחיים".[3] בנידוננו האדם רק ממשיך מצב קיים ואיננו מחדש דבר. פשיטא דמלאכת 'בונה' או 'מכה בפטיש' לא שייכת בכהאי גוונא כלל.
ב. 'המשכת מצב' מלאכותית
השיטה המוצעת כאן[4] בנויה על הפעלה מחזורית קצרצרה של מכשיר חשמלי מסוים, בכל מקרה, כל השבת כולה. הפעלה קצרצרה זו לא מפריעה לתקינות המכשיר (הדגמות להלן). אם יש סיבה חשובה להפעלתו, האדם רק תורם להמשכת הפעולה הקיימת ממילא, ומאריך את זמנה בהתאם לנסיבות.
לדוגמא, הפעלת פנס רפואי (אוטוסקופ) לבדיקת אזנים; לא כל בדיקה כזו היא בגדר 'ספק פיקוח נפש'. ניתן[5] איפוא לשלב מעגל אלקטרוני שידאג להפעלת הנורית מדי 2 דקות, למשל, ל-2 שניות וחוזר חלילה. אם הרופא זקוק להשתמש לאורו הוא יעשה פעולה אלקטרונית (שתבואר להלן), ועי"כ יגרום ל'המשכיות' ההארה. ההפעלות המחזוריות[6] הקצרצרות לא באו לעולם אלא כדי לאפשר את המשכיותן.
בפנס זה, המיועד לבדיקה קצרה יחסית, הסידור יהיה כך שהנורית תיכבה אוטומטית כעבור זמן קצוב, ללא צורך בפעולת אדם נוספת, גם לא בשיטת ה'המשכיות'. שיטה זו מכונה בשם 'המשכת מצב חד-כיוונית', להפעלה בלבד.
מאידך גיסא, קיימים מכשירים שבהם שלא ניתן לצפות את משך הזמן הדרוש לשימוש בהם, למשל, פנס-יד או זרקור לתאורה בטחונית. כמובן, כשיש חפץ או אדם חשוד – אין צורך בשום השהייה; אולם פעמים רבות איש הבטחון מעונין לסרוק שטח ביזמתו. פנס הנדלק לנצנוץ קצרצר מדי 5 דקות, למשך שניה למשל, יאפשר לו להמשיך את ההארה, אך הוא מעוניין בה למשך זמן בלתי מתוכנן מראש. במקרה זה היישום יהיה 'המשכת מצב דו-כיוונית' – גם הדלקה וגם כיבוי בשיטת 'המשכת המצב'. כיצד? כאמור, הפנס/הזרקור ינצנץ מדי 5 דקות למשך שניה, וברצותו יאריך. כעת, הפנס הדולק יכבה מדי 5 דקות למשך שניה וישוב לדלוק וחוזר חלילה (נצנוצי כיבוי). בתום הבדיקה – איש הבטחון יגרום לכך שהכיבוי המחזורי יתמשך. הוי אומר: פנס שבתי זה איננו 'כבוי' ואינו 'דולק'; תכונתו היא 5 דקות כבוי ושניה דולק, או 5 דקות דולק ושניה כבוי. האדם רק מהפך את המצבים ע"י המשכתם בזמנם הקבוע.
כאן המקום לציין שבמיכשור המוצע האדם מסיט מתג שאין בו זרם בכל 'זמן המחזור' (בדוגמת הזרקור: במשך כל 5 הדקות). זו פעולה מכנית שאין בה כל משמעות תוך כדי פעולת האדם, והיא פעולה 'מתה' מבחינה חשמלית. רק בבוא הנצנוץ המחזורי הקרוב, המעגל האלקטרוני 'יגלה' שמצב המתג השתנה מקודם, בזמן ה'מת', והתוצאה תהיה – המשכת ההדלקה או הכיבוי, בהתאם לכיוון המתג.
להלן תרשים סכימטי של 'המשכת מצב' חד-כיוונית ודו-כיוונית ופעולת האדם.
ג. ישומים הלכטכניים בשיטת 'המשכת המצב'
פתח הדיון ההלכתי נציין שהרש"ז אוירבך זצ"ל התיר במאמרו (הנזכר בהערה 2) בענין פתיחת מקרר חשמלי בשבת (שם אות ג) לשנות את וסת הטמפרטורה במקרר כך שיקרר יותר 'עמוק', למרות שעי"כ המנוע יפעל זמן רב יותר, וכן אפי' מספר רב יותר של הפעלות במשך השבת, שכן "בשעה שהוא עושה את מעשהו אינו גורם שום מלאכה זולת המשכת העבודה, לא איכפת לנו כלל במה שגורם להקדים אח"כ את הפעלת המנוע אחר שישבות."
מכון 'צומת' פיתח, תיכנן והתקין שורה של יישומים מעשיים הפועלים על פי עקרון 'המשכת המצב', חד-כיווני ודו-כיווני. להלן תיאור חלק מהם:
1. דוד חימום מים ('בוילר') ביתי
אם בשבת רוצים ליהנות ממים חמים כדי לרחוץ בהם פנים וידים, למשל, לרחוץ תינוק או להדיח כלים בחורף – קיימת בעיה חמורה של הוצאת מים מדוד חשמלי, גם אם הוא כרגע כבוי. פתיחת ברז המים החמים גורמת מיידית להכנסת מים קרים מהרשת העירונית לתוך הדוד, התופסים את מקומם של המים היוצאים. במערכת לחץ אי אפשר להוציא מים מבלי שיכנסו אחרים תחתיהם. המים הנכנסים 'יתבשלו' לדרגת 'יד סולדת' ע"י התערבבותם במים החמים הנמצאים מכבר בדוד. אגב, המים הנכנסים הם הלוחצים על המים הקיימים בדוד לצאת מן הברז שנפתח, ואין זה רק בגדר 'גרמא', אלא הכל נמשך ברצף אחד.
בעיה נוספת היא השפעת המים הנכנסים על גוף החימום החשמלי הפועל לפי הטמפרטורה, באמצעות התרמוסטט. אם כרגע גוף החימום איננו פועל, כי המים חמים דיים, אזי האדם שהוציא מים חמים והכניס מים קרים תמורתם, גורם להפעלה מחודשת של החימום, לעתים רבות די מיידית (בהתאם לטמפ' ולכמות המים).
הפתרון ההלכ-טכני הוא משולב:
א. תרמוסטט נוסף מותקן בדוד ומגביל בשבת (בלבד) את הטמפ' ל-40 מעלות צלזיוס, הנחשבים למים "שאין היד סולדת בהם",[7] דהיינו מתחת לדרגת הבישול ההלכתי במים. ע"י כך המים בדוד לא יגיעו למידת חום אסורה, ואין בעית 'בישול'.
ב. גרם ההבערה נפתר באמצעות מנגנון 'המשכת המצב' הנדון במאמר זה, וזה מעשהו: גוף החימום נכנס לפעולה מדי כ-10 דקות, למשך מספר שניות בלבד, במשך כל השבת כולה. הפעלות חימום קצרצרות אלו אינן מחממות כלל את המים, ומטרתן רק לאפשר 'המשכיות'. התרמוסטט השבתי (40 מעלות) פעיל באותן שניות בלבד, ורק אז הוא בודק את הטמפ'. אם זו ירדה כתוצאה מכניסת מים קרים – החימום ימשיך ('המשכת מצב') עד ל-40 מעלות.
שיטה זו היא 'המשכת מצב חד-כיוונית' לפיה האדם רק ממשיך את ההפעלה. הסיום איננו קשור באדם כלל, אלא בתרמוסטט, כשהחום יגיע ל-40 מעלות.
2. משאבות להגברת לחץ מים לקומות גבוהות (הידרופור)
כדי להגביר את לחץ המים ולאפשר להם לעלות לקומות גבוהות, משתמשים כיום במתקן הקרוי הידרופור, או בשם מסחרי אחר. הציוד מכיל מיכל קטן יחסית, ובו מים בלחץ גבוה יחסית שנדחסו ע"י משאבת לחץ הצמודה למיכל. פרסוסטט (מד-לחץ) מגביל את הלחץ לרמה הרצויה. דיירי כל הבית, או דיירי הקומות העליונות בלבד, 'מושכים' מים ממיכל זה, ולא מהלחץ העירוני שאיננו חזק דיו להזרים מים כלפי מעלה.
כאשר אדם משתמש במים בביתו להורדתם בשירותים, להדחת כלים וכד', הוא מוריד את הלחץ במיכל, ובנקודה מסוימת הפרסוסטט חש ומפעיל שוב את המשאבה להגברת הלחץ. ובשבת? קיים סיכוי גבוה שפעולת אדם המוציאה מים רבים בבת אחת תגרום מיידית להפעלת המשאבה. אכן, יש מקום לדיון הלכתי מעמיק האם מתקן זה דומה לחלוטין למקרר חשמלי, אשר רבים מתירים את השימוש בו למרות ההשפעה על מנוע הקירור באמצעות התרמוסטט. במיכל הלחץ השפעת הצריכה בעייתית יותר: (א) הכנסת מים והוצאתם היא יותר ישירה, מנקודת מבט הלכתית, מאשר החלפת אויר (טמפ' במקרר). (ב) הסיכוי להפעלה מיידית, כתוצאה משטיפת כלים למשל, הוא גבוה מאד.
סידור השבת הוא מנגנון בשיטת 'המשכת מצב חד כיוונית', ממש כמו בדוד המים שתואר לעיל – המשאבה פועלת מדי 10 דקות (למשל, אולם ניתן לכיוונון) למשך מספר שניות, בכל מקרה ללא תלות בפרסוסטט. כשהאדם צורך מים בביתו ומוריד את הלחץ – לא מתרחש דבר. הפרסוסטט 'מת' במשך כל המחזור, ו'חי' רק באותן שניות של ההפעלה המחזורית. רק אז ייקבע, בהתאם ללחץ באותן שניות, האם המשאבה תמשיך לפעול. סיום פעולתה איננו קשור בצריכת מים ע"י האדם, אלא ע"י הפרסוסטט – כאשר הלחץ יגיע לנקודה הגבוהה שנקבעה כלחץ הרצוי לדחיסה.
3. הסנקת ביוב ודלוחים מקומות מרתף
רבים מנצלים כיום מרתף הנמצא מתחת הקרקע, למגורים קבועים או חלקיים. לשם כך מתקינים שם כיור מים וכן שירותים. אבל כיצד יעלו המים הדלוחים ומי הביוב אל הצנרת העירונית הנמצאת במיפלס גבוה יותר?
לשם כך מתקינים מיכל הצמוד לכיור או לשירותים, דמוי מיכל 'ניאגרה', ובו אלקטרודות גובה. כאשר המיכל הזה מתמלא – מופעלת משאבת הסנקה כלפי מעלה.
ובשבת? כל שימוש עלול להפעיל מיידית את המשאבה החשמלית. גם כאן באה לעזרתנו שיטת 'המשכת המצב'. בשבת (בלבד) מנגנון הלכה-טכני מפעיל את המשאבה מדי 5 דקות למשך זמן קצרצר, ללא תלות באלקטרודות הגובה. אם המיכל ריק אין כל בעיה בהפעלת סרק קצרצרה זו. אם המיכל מלא – המשאבה תמשיך לפעול עד לריקון.
האדם המשתמש בשירותים או בכיור רק תורם להמשיך את פעולתה של המשאבה, המתרחשת ממילא בכל מחזור. כאמור, שיטה כזו מותרת לכתחילה ללא כל פקפוק.
4. מסוע מכונת הדחת כלים או הכנת מגשים
במוסדות שונים, כמו בתי חולים ובתי מלון וכד', נתקלנו בבעיה של מסועים בשבת להכנת מגשים אישיים בבתי חולים, או להורדת כלים לעבר מכונת ההדחה האוטומטית.
האדם מניח את המגש על המסוע והוא נע, כמובן, אוטומטית ע"י שעון שבת הקבוע מבעוד יום, לעבר נקודת האיסוף ע"י העובד, המוריד את המגשים לעגלת ההגשה או להדחה, בהתאם. דא עקא, אם האדם שתפקידו להוריד את המגשים לא נמצא משום מה, או משתהה במלאכתו, המגשים יפלו מן המסוע, או ייחסמו ע"י מעצור פיסי ויעלו זה על גב זה ב'התנגשות' בלתי נמנעת.
לכן, מצויידים כל המסועים בחיישן קצה (מתג מיכני או, יותר מודרני, קרן פוטו-אלקטרית הנחתכת ע"י המגש). אם המגש הגיע לקצה המסוע – החיישן עוצר את המסוע. כשהאדם מוריד את המגש ומסלק את הסיבה לחיישן – המסוע מיד ממשיך בתנועה ומקדם את שאר המגשים. הבעיה בשבת מתמקדת אפוא בהורדת המגשים.[8]
והפתרון – המשכת המצב. לאור נסיוננו, הותקנו מנגנוני הפעלה עם מחזוריות קצרה, כדי שלא יצטרכו להמתין זמן רב מדי. גם אם הגיע מגש לתחום החיישן והמסוע נעצר, הוא מתחיל לפעול בכל מקרה מדי כדקה, למשל 2 שניות, וחוזר חלילה. זמני הפעלה קצרים אלו אינם גורמים להתהפכות מגשים עקב 'התנגשות' במגש שלפניו הנמצא בקצה הדרך.
אם האדם מוריד את המגש הקיצוני, לא מתרחש דבר ועדיין המסוע לא נוסע. רק בהגיע מועד ההפעלה המחזורית הבאה, לכל היותר בתוך דקה, החיישן 'יגלה' שהמגש הוסר והדרך פנויה. התוצאה תהיה שהפעלת המסוע תימשך עד להורדה הבאה.
5. מערכת איתות חולה-אחות
אחת המערכות העיקריות שבהן יישמנו 'המשכת מצב דו-כיוונית' היא מערכת איתות חולה-אחות בבתי חולים ובמוסדות סיעודיים נוספים. הבעיה מוכרת וידועה: חולים נמנעים מלהזעיק בשבת אחות למיטתם בשל החשש מחילול השבת הכרוך בלחיצה על לחצן האיתות. לעתים הם מחמירים על עצמם מעבר למה שההלכה דורשת בנסיבות שבהן הם נמצאים.
אכן, במקרים רבים איתות החולה לאחות איננו ענין רפואי מובהק. חולה יכול להיות מוטל במיטתו שעות רבות ללא קשר עם אדם, ויש בכך לכל היותר מצוקה. ועוד, האם מותר להזעיק אחות בשבת כדי שתכין כוס תה, כדי שתרים שמיכה שנשמטה או תשנה את זוית המיטה בהתאם למיחושיו של החולה?
כאשר החולה לוחץ לקריאה מתרחשים בדרך כלל שלשה אירועים בו-זמנית; נורית כלשהי נדלקת בחדר עצמו (הקרויה 'נורית ארגעה') לסמן שהקריאה נקלטה. בתחנת האחות נקלט האיתות ע"י נורית או הופעת מספר החדר ע"ג צג וכד'. ה'אירוע' השלישי הוא נורות פרוזדור המציינות לאחות המסתובבת בשטח מאיזה חדר הגיע האיתות.
במערכת שפותחה במכון 'צומת' שולבה מערכת 'גרמא' שאין עניינה במאמר זה. שיטת ה'גרמא' נותנת פתרון מתאים לשתי הבעיות הראשונות שנמנו לעיל, באמצעות סימוני הבקרה כמו נוריות LED וצג, אשר לדעות רבות איסורן רק מדרבנן. מאידך גיסא, נורות פרוזדור, שיש בהן חוט מלובן, הן נחשבות 'אש' מדאורייתא[9] ומן הראוי למצוא להן פתרון עדיף.[10]
השיטה המבוצעת במקומות רבים היא 'המשכת מצב דו כיוונית'. נורות פרוזדור אלו נדלקות בשבת מדי 30 שניות לשניה אחת בלבד במשך כל היום כולו. חולה שילחץ על לחצן האיתות ליד מיטתו, לא ידליק ולא יגרום להפעלה מאוחרת יותר. הוא רק יתרום להמשך פעולת הנורה ליד חדרו, כאשר זו תידלק מאליה במחזוריות הקבועה.
כאשר הנורה במצב 'איתות', היא אמנם דלוקה אך שוב לא ברציפות; הפעם הנורה תכבה מדי 30 שניות, למשך שניה, וחוזר חלילה. כשתגיע האחות לחדר ותלחץ על לחצן הכיבוי, לא יתרחש דבר. בהגיע עת הכיבוי המחזורי, הוא יתמשך, והמצב יתהפך. הוי אומר: בשבת נורת הפרוזדור (שהיא, כאמור, נחשבת ל'אש') איננה דלוקה ואיננה כבויה. היא נמצאת במשטר של 30 שניות כבוי ושניה דלוק, או 30 שניות דלוק ושניה כבוי. האדם רק ממשיך את המצבים הקצרצרים הללו!
6. השתקת מערכת אזעקה
מערכות אזעקה מצויידות באלמנט המתריע כאשר האזעקה מופעלת; בדרך כלל מדובר בזמזם המושך את תשומת לבו של השומר או איש המוקד וכד'. לעתים רבות מדובר בהתראת שוא, ואין מנוס מהתרחשויות אלו. הפעולה הראשונה שעושה האחראי במקום היא להשתיק את הזמזם או את הצופר. כשמדובר במערכות בטחוניות, יש מקום לראות בכל המכלול פעולה המתירה חילול שבת, ובודאי השתקת הזמזם הטורד את מנוחת האחראי. אך לעתים מדובר באזעקה להגנה על רכוש בלבד. במקרים אלו גם השתקת הזמזם נחשבת לבעייתית וזוקקת פתרון. שיטת 'המשכת המצב' באה לעזרתנו – הזמזם, אם הופעל, איננו פועל ברציפות אלא בהפסקות קצרות מדי מחזור. למשל, 30 שניות פועל ו-2 שניות מחריש, וחוזר חלילה. האדם, בהסיטו מתג או לחצן המשולב במעגל פיקוד מתאים, רק תורם שההפסקה הקצרה הזו תתמשך, עד ל…אירוע הבא.
7. ויסות מזגנים ומשך פעולתם
מזגנים ביתיים ומוסדיים נעשים שכיחים יותר ויותר. רמת החיים עלתה, ועמה השימוש הרווח בציוד זה. מי שרגיל למזגן, קשה לו לוותר על הנאה זו, ואפילו הלכת 'עונג שבת' מצטרפת לטובת שימוש במזגנים. בפי הפוסקים מקובל כיום שכשם שקיימא לן "הכל חולין אצל הקור" (שו"ע או"ח רעו,ה), כך גם 'הכל חולים אצל שרב' וזקוקים למזגן, כהרגלם. אך כל זה אמור ביחס ליהנות ממעשה נכרי; אין היתר להפעיל בשבת בידים מזגן, ואף לא לכבותו.
צריך להוסיף שקשה לצפות מערב שבת מה יהיה מזג האויר למחרת. לפיכך ניתן להיקלע בשבת למצב של חום מרובה או להיפך – מזגן קירור עלול להיות מופעל ומזג האויר לא מצריך זאת, ו"הכל חולין אצל צינה".
גם בקשר לכך ניתן להציע סידור 'המשכת מצב דו-כיוונית', וכדלהלן:[11] סידור מיוחד יפעיל את המזגן מדי שעה (או מחצית השעה, כפי שיתוכנן) למשך 3 דקות, למשל.[12] אם יתברר שמזג האויר דורש הפעלה ממושכת – האדם יסיט מתג או לחצן, וימתין. בבוא ההפעלה המחזורית, הפעולה תימשך. ועכשיו 'יתהפך הגלגל': המזגן יפעל שעה ויפסיק למשך 3 דקות, וחוזר חלילה. הסטת מתג ע"י האדם תמשיך את ההפסקות הללו למצב הראשון.
8. נושאים אפשריים נוספים
בשיטה זו ניתן להציע פתרונות שבת למכלול נושאים ומכשירים אשר אין בעיה טכנית להפעילם במחזוריות. הזכרנו בראש המאמר פנסי שמירה וזרקורים. תיאורטית ניתן לחשוב גם על דלת-רוח (דלת אוטומטית המצויה בפתחי בתי מלון ומוסדות רבים) הנפתחת בדרך כלל ע"י חיישן קירבה. מכון 'צומת' יישם שיטה זו במכונות 'קוביות קרח' המצויות בבתי מלון, במחנות צה"ל ומשטרה ובמוסדות רבים. מכונות אלו מייצרות קרח אוטומטית והקוביות נאגרות במיכל. כאשר המיכל מתמלא – תהליך הייצור נפסק (ערימת קוביות הקרח לוחצת על מתג כלשהו, בדרך כלל באמצעות מנוף כלשהו). כאשר האדם מוציא קנקן קרח ראשון, לאחר המילוי, הוא מפעיל מיידית את מערכת יצור הקרח החשמלית. שיטת 'המשכת המצב פותרת בעיה זו למהדרין. ניתן להעלות על הדעת מכשירים נוספים אשר אי אפשר לפורטן כי רבים המה.
ד. 'המשכיות' במלאכות שבת שונות
להלן מקורות הלכתיים לבירור הנושא מבחינת מכלול מלאכות שבת.
1. המשכת מלאכה בונה
משנה שבת קנא,ב: "קושרין את הלחי (=למת) לא שיעלה אלא שלא יוסיף. וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה, לא שתעלה אלא שלא תוסיף." משמע להדיא ש'המשכת המצב' ושימורו אינם כלום, שהרי אלמלא סמיכת הספסל היתה הקורה ממשיכה ליפול, והחזקתה במקומה היא כתיקון ובניה, ושרי.
בתפארת-ישראל על אתר ציין שמצינו לשון זו גם בשביעית פ"ד מ"ו: "אילן שנפשח קושרין אותו בשביעית, לא שיעלה אלא שלא יוסיף" ושם משמע במפרשים (מקדש-דוד) שאין ההיתר משום גדרי פסידא, דאף אם ייפסד אסור להעלותו. והרי ברור שע"י קשירת האילן האדם מחיה אותו. אעפי"כ, מכיון שהפעולה היא שלילית, "שלא יוסיף", לית לן בה ושרי.
אמנם המגן-אברהם (או"ח שיג,יד) דייק בשו"ע דשרי לסמוך הקורה "בארוכות המטה שהם כלי", ומשמע "דאם אינו כלי, רק עץ בעלמא, אעפ"י שהוכן לטלטול, מכל מקום אסור לסומכו תחת הקורה, דדמי לבונה." אך כבר נחלקו עליו באליהו-רבה ובתוספת-שבת, והוכיחו מרש"י במשנה, שכתב "שהרי תורת כלי עליו", דהיינו כל דבר שהותר טלטולו. וכן הוכיח הא"ר מתוס' מג,א ד"ה ושני, עיי"ש ובפרי-מגדים.
ולדידי נראה לפרש, שגם למג"א אין כוונתו במלים "דדמי לבונה" מבחינת הקורה המחוזקת. לקורה לא איכפת אם ייצבוה בכלי או בעץ, אלא דמי לבונה מצד קביעת העץ הסומך, שהוא כתוספת חדשה בבנין. לכן כתב המג"א שבעץ דעלמא שאינו כלי, אף שהוכן לטלטול, נראה כאילו קובעו לבנין. לגבי תוספת-עץ זו אין כאן 'המשכיות המצב', אלא אלמנט חדש בשטח, ולכן הותר רק בכלי, שקיבועו ארעי בלבד.
ובאמת, בערוך-השלחן (שיג,לה) כתב דאף למג"א, "אם סמכו בו (בעץ) מבעוד יום ונפל, נ"ל דמותר להחזירו", ואמאי לא 'דמי לבונה' מצד התקרה המחוזקת? ע"כ צ"ל שה'דמי לבונה' מתייחס לעץ הסומך, ולא לתקרה הנסמכת, שלגביה התוצאה היא המשכיות בלבד.
2. המשכת צידה
מקור עיקרי לעקרון 'המשכת המצב' למדנו ממשנה מפורשת בשבת קו,ב לענין צידה: "ישב הראשון על הפתח ומילאהו ובא השני וישב לצידו, אעפ"י שעמד הראשון והלך לו, הראשון חייב והשני פטור. הא למה זה דומה? לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו." ובגמ' קז,א אמרו להדיא, דהשני פטור ומותר לכתחילה.
הרי לפנינו היתר לשני ל'המשיך את מצב הצידה', וזאת לענ"ד אפי' אם ידע שהראשון עשוי להסתלק, והוא ימשיך את הצידה. וז"ל הרמב"ן שם: "אעפ"י שהשני מוסיף שמירה על שמירתו, שאם עמד הראשון והלך לו נמצא שמור מכוחו", ומשמע לענ"ד דהשני תכנן ביודעין להמשיך את מצב הצידה.
ובתוספתא פי"ג ה"ו: "ישב אחד על הפתח ונמצא צבי בתוכו, אעפ"י שמתכון לישב עד שתחשך – פטור, מפני שקדמה צידה למחשבה." הרי שאף אם התיישב באיסור (אמנם בשוגג), מתירים לו להמשיך ולהתמיד את מצב הצידה בישיבה מתמשכת והולכת. והבהיר הרשב"א: כיון "שאינו מוסיף עכשיו בצידתו, למה יפתח, ומאי דהוה הוה דכיון דלא עביד איסורא דאורייתא בצידתו בתחילתו הרי הוא מותר בסופו."
יתר על כן: באחרונים משמע דאפי' אם השני בא רק כאשר הראשון קם ללכת, זה קם וזה בא, שרי. דהנה התוי"ט העיר בפירושו למשנה, דצ"ל שהראשון קם ונכנס לבית, דאי לאו הכי הרי תוך כדי יציאתו לחוץ שיחרר את הפתח, ובטלה צידת הצבי, והשני – כשחוזר למלא את הפתח, צד שנית. המגן-אברהם (שטז,יא) פליג: "דאטו מי שיש לו תרנגולת בתוך ביתו ונפתח הפתח, יהא אסור לסתמו? אלא ע"כ כיון שהוא ניצוד כבר שרי." ובמחצית-השקל שם כתב, שכן הפירוש במשנה, שאפי' "אם השני לא ישב עד שעמד הראשון והלך לו, ודאי מותר" (בענין מחלוקת המג"א והתויו"ט ראו ברש"ש על המשנה קו,א ובחלקת-יואב או"ח סי' יא שהקשו מתוספתא ותירצו; וראו עוד באבני-נזר או"ח סי' קצג).
מצינו אפוא שאפי' 'המשכת צידה' בדרך של 'קום ועשה', ע"י ביאה מחודשת של השני לאחר הסתלקות הראשון, אינה כלום. סו"ס כל פעולתו היא לשמר מצב קיים.
ומצאתי שהאבני-נזר (או"ח סי' קצג) חקר בזאת: "אם ההיתר שישב השני לאחר שעמד הראשון משום שאינו עושה מעשה כלום רק יושב במקומו, או משום דלא הוי צידה שכבר ניצוד, ופועל בישיבתו רק שלא יצא מצידתו." כלומר, האם ההיתר רק מצד 'שב ואל תעשה', או שמא המשכת צידה מותרת אפי' ב'קום ועשה', כגון שהשני בא בדיוק עם הסתלקות הראשון.
באופן מפתיע למדי האבנ"ז מקשר זאת למחלוקת רב ושמואל בב"מ צג,א, אם "משמר כעושה מעשה", לענין אכילת פועל בכרם בשעת עבודתו. רב, דס"ל שמשמר כעושה, ע"כ צ"ל דלשני מותר לשבת מפני שמקיים צידה וממשיכה אינו כלום גם בקום ועשה. אך לשמואל יש מקום לומר שדוקא בשב ואל תעשה. אך להלן שם דחה, והוכיח שגם לשמואל שרי לקיים צידה אפי' ב'קום ועשה'.
עוד דימה האבנ"ז ענין זה לסוגיא ערוכה בשבת מח,א בענין העמדת מיחם חם ע"ג מיחם אחר בשבת אך לא קר. ומאי שנא? "התם אוקומי קא מוקים, הכא אולודי קא מוליד." וסיכם האבנ"ז: "הרי דמקיים החימום לא הוי כמחמם".
3. המשכת רפואה
נפסק בשו"ע (שכח,כד): "נותנים עלה ע"ג מכה בשבת, שאינו אלא כמשמרה, חוץ מעלי גפנים שהם לרפואה." המקור הוא בירושלמי שבת פ"ו ה"ב לענין הנחת רטיה על מכה שנתרפאת, דשרי משום "שאינו אלא כמשמרה". ובשו"ת הרדב"ז מכת"י (סי' מא, בהוצאת הרב יצחק סופר תשל"ה) כתב, דלאו דווקא "מכה שנתרפאת", אלא אפי' מכה שעדיין זקוקה לרפואה שרי, אם הרטיה רק משמרתה. הלכה למעשה הוא מתיר חבישה משמרת ולא מרפאת.
מצינו אפוא אסמכתא נוספת ש'המשכת מצב' איננה כלום, שהרי כל איסור רפואה (אמנם מדרבנן) הוא משום שחיקת סממנים, ולכאורה גם 'טיפול מונע', כהנחת רטיה, נחשב כמעשה רפואה (ולשון 'רטיה' תוכיח קצת), ואמאי לא גזרינן משום שחיקת סממנים? וצ"ל כמ"ש בירושלמי – "שאינו אלא כמשמרה", ולכן אין מקום להגדיר זאת כפעולת ריפוי, שהרי כל כולה רק ממשיכה ומשמרת מצב קיים, ו'להמשיך' לא גזרו.
4. המשכת הבערה
כבר הזכרנו בריש דברינו, שפשוט שמי שסוגר חלון בפני נר שלא יכבה, או שבעירתו תתמשך יותר, אינו כמדליק, ושרי, שהרי אינו אלא 'ממשיך מצב' הבעירה. והנה בנוגע להדלקה אכן מצינו אופנים שבהם אסור לגרום להמשכת המצב.
שנינו בביצה כב,א: "הנותן שמן בנר – חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו – חייב משום מכבה." הראשונים נחלקו בטעם הדבר, ודברו בעיקר על אודות "המסתפק", וכמעט שלא הסבירו ענין "הנותן שמן". בסברא יש מקום לחלק ביניהם, שכן המסתפק מקדים את זמן הכיבוי ומשנה את המצב לפני זמנו אלמלא הוציא שמן, בעוד שהנותן שמן מאחר את הכיבוי וממשיך את מצב ההדלקה.
התוס' שם כתבו דמסתפק מכהה אורו מיד, "ונראה ככיבוי". הרא"ש (פרק ?? סי' ??) הקשה עליהם ממשנת שבת כט,ב, שאסרו להניח שפופרת נקובה עם שמן מעל לנר כדי שתיטוף, שמא יסתפק מן השמן. והרי כאן השמן נפרד כליל מן הפתילה ואינו מכהה אורו מיד? לכן פירש: "דמסתפק מן הנר ממהר כיבויו" ואסור בכהאי גוונא משום "שנוגע בגוף הדבר הדולק… השמן והפתילה שניהם גורמים את הדליקה, והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי חייב." כל הסברו של הרא"ש הוא דווקא בשמן שהוא "גוף הדבר הדולק". ולכן כתב שם בהגהת אשר"י שבחתיכות חלב נפרדות, ולא בשמן נוזלי, "אין נראה שיהא חייב" אם הוציא אחדות מתוך הנר. ובט"ז (תקיד,ו), ובמחצית-השקל (שם ס"ק ה), כתבו דנפ"מ בין התוס' והרא"ש אי שרינן לחתוך נר שעוה בעודו דולק – לתוס' אינו מכהה אורו מיד, ולאו דווקא בשמן, ולרא"ש סו"ס מסיר חלק מגוף הדבר הדולק.
הרא"ש כתב טעמו לא רק לענין מסתפק, אלא גם לגבי המוסיף שמן: "והיינו טעמא דנותן שמן לנר – משום דמאריך בהבערתו, דאילו לא נתן היה כבה כשיכלה השמן שבנר, ומה שהוא דולק מכאן ואילך הרי הוא כאילו הוא הדליקו. וכן לענין הכיבוי נמי ממהר הכיבוי ע"י שנסתפק מן הנר, הוי כאילו כיבה הוא."
תוכן הדברים ולשון הרא"ש מוכיחים דבחדא מחתא מחתינהו, למסתפק ולמוסיף שמן. הרי לנו, שהמוסיף שמן אסור מפני ש"מאריך בהבערתו". אך כל זה דווקא במוסיף חומר דלק שיבער בפני עצמו. וגם זאת דווקא לדעת הרא"ש, ואף בדבריו רבים פירשו שאין זו הבערה מן התורה, רק מדרבנן (ראו בהערה). אך בנידוננו, בסידור האלקטרוני של 'המשכת המצב' החשמלי הנגרמת ע"י סילוק מניעה חיצונית לגמרי (כמו סגירת חלון) אין כל סרך מיחוש לראות את האדם כמוסיף שמן לנר ו"מאריך בהבערתו".
יתר על כן: בנידוננו האדם עושה את פעולתו במתג עוד לפני שהנורה או המכשיר דולקים בכלל, וכל גרימת ההמשכיות היא לפני קיום ה'מצב'. בכהאי גוונא שמא גם אם יוסיף בגוף הדבר הדולק אין לחייבו, כגון שיודע שנכרי ידליק את הנר בעוד זמן מה, והאדם הוסיף שמן לנר לפני הדלקתו. לענ"ד, אפי' לרא"ש אין לאסור בכהאי גוונא משום הארכת ההבערה. ראיה לדבר מענין כיבוי, בקשר למחלוקת התוס' והרא"ש שהבאנו לעיל אי שרי לחתוך נר שעוה בעודו דולק. וכתב הט"ז (תקיד,ו) בשם הב"ח, דאם חותך הנר לפני הדלקתו (=ביו"ט) "אפי' אין כאן גרם כיבוי". לענ"ד, הוא הדין הוספת שמן לנר בטרם בעירה. ק"ו בן בנו של ק"ו במנגנון האלקטרוני המוצע, שבו פעולת האדם נעשית לפני ההדלקה; ועוד, שאיננה דומה כלל להוספת שמן לנר, ואין האדם מרבה כלל את "גוף הדבר הדולק", אלא 'סומך קורה' שתמנע את הכיבוי וממילא תישאר הבעירה.
סוף דבר, לענ"ד אין בנד"ד כל דמיון להוספת שמן לנר ולית לן בה.[13]
5. המשכת זריעה
שנינו בירושלמי שבת פ"ז ה"ב: "כל דבר שהוא מבחיל את הפירות חייב משום זורע. הנוטע, המבריך, המרכיב… המזהם, המפרק, המאבק, המעשן, המתליע, הקוטע, הסך, והמשקה… וכל דבר שהוא מבחיל את הפירי חייב משום זורע."
מהלכה זו למד בעל שביתת-השבת (מלאכת זורע אות י): "אעפ"י שלהרבה דיני תורה מבריח ארי, שהוא סילוק ההיזק, לא חשוב מעשה, אך לענין שבת ושביעית מצאנו שגם מבריח ארי חשוב כעושה גוף הפעולה." ראייתו היא מהירושלמי הנ"ל, שמלאכות כמו מזהם, מאבק, מתליע, סך ועוד "הם רק לסלק ההיזק באילנות, ומ"מ חייב משום זורע. ע"כ מי שיש לו עציץ הזרוע בחלון אסור לפתוח או לנעול החלון או לפרוס סדין, אם יש בזה תועלת להצמחים להגן מן הקור, או להסיר המסך כדי שתזרח עליהם השמש או שירדו עליהם גשמים."
בעל חלקת-יואב (או"ח סי' י) הביא את הירושלמי, וכתב: "ונ"ל דזה רק מדרבנן, כי מה"ת לא תשיב מלאכת שבת רק אם ע"י המלאכה נעשה תיקון יותר. אבל אם התיקון הוא שלא יתקלקל יותר, לא חשיב מלאכה כלל, כמבואר בש"ס ע"ז נ,ב: אוקמא אילנא בשביעית שרי. ועין ריש במה טומנין, דקאמר: התם אוקומי קא מוקים, הכא אולודי קא מוליד. אלא דלפענ"ד אפי' אם עשה מלאכה גמורה בשבת למנוע הקלקול, מיקרי מלאכה שאינו צריך לגופה, כיון דאינו מתקן, רק מונע שלא יתקלקל."
הרי לפנינו דיון באחרונים עפ"י הירושלמי, האם המשכת מצב קיים ומניעת ביטולו חשובים כמעשה, לענין מלאכת זורע, וזה עומד כנגד טענתנו היסודית במאמר זה.
באשר לפעולות הנזכרות בירושלמי – כאלו נזכרות גם במשנה שביעית פ"ב, ושם האריכו האחרונים, עפ"י דברי הראשונים, לבאר מהן בדיוק, והאם נועדו רק למנוע נזק או שהן משביחות את האילן – האם הן רק בגדר 'לאוקמי אילנא' או גם 'לאברויי'? לענין ניכוש – לכאורה עניינה מניעת נזק מצמחים טפילים, אך ברש"י מו"ק ב,ב כתב: "וכי עקר להו צמחי הני טפי", ומשמע שיש כאן תרומה חיובית לצימוח. ובספר משנת-יוסף על שביעית פ"ב מ"ד קיבץ השיטות בקשר לאופי מלאכות אלו ודן בהן בהרחבה. וראה בלחם-משנה הל' יו"ט ח,ה, ובחזו"א שביעית יז,יט, שכתבו דבזה נחלקו הבבלי והירושלמי. וכתב החזו"א שם, דמי שאוסר זיהום לאוקמי אילנא "אפשר דהיינו משום דגזרינן משום זיהום דאברויי". משמע שזו גזירה, ולא שמניעת הנזק חשובה כתיקון.
ויש לי להעיר, דלא זכיתי להבין כיצד אפשר לפרש בירושלמי שהפעולות הללו הן רק למנוע קלקול, שהרי הירוש' מסיים להדיא וכללא כייל: "כל דבר שהוא להבחיל את הפרי חייב משום זורע", ולהבחיל פירושו להשביח, להבשיל.
מכל מקום, גם אם נפרש שמצינו בירוש' חידוש דסילוק נזק נחשב כמלאכה, וכפי שהבין בשביתת-השבת, דומה דהיינו דווקא בזריעה, ולא מצינו כזאת במלאכות אחרות. וטעם גדול בדבר: פעולות רבות שנאמרו במלאכת זורע עניינם ליצור תנאים סביבתיים מתאימים שהצמח יוכל לגדול 'ממילא' – משקה ומנכש ודומיהם. צ"ל דשאני מלאכת זורע, שבהגדרתה כלולה גם יצירת תנאי סביבה נאותים המאפשרים לצמח להתפתח. לכן אסורות גם פעולות מניעה מובהקות, כמו הברחת תולעים וריסוס. ברם במלאכות אחרות לא מצינו כזאת, ומסברא החילוק ברור ופשוט שזה כלול בהגדרת זריעה.
בזריעה מצינו דוגמא נוספת לענין כלאים. במו"ק ב,ב הובאה תוספתא: "המנכש והמחפה לכלאים – לוקה. ר"ע אומר: אף המקיים." בביאור המושג 'מקיים' כתב רש"י: "שרואה ואינו מבטלו" – דהיינו, הימנעות בלבד. ברם בע"ז סד,א פירש"י: "שעשה להם סייג וגדר כדי לקיימן", דהיינו מעשה בפועל למנוע נזק. מצינו אפוא איסור בזריעת כלאים, לר"ע, גם בדרך 'קיומית'. וכבר חילקנו לעיל שמלאכת זורע שאני, והדברים אמורים גם לאיסור כלאים.
והנה גם בזאת, במקיים כלאים, הוצרך ר"ע ללמוד דינו מפסוק מיוחד. במו"ק שם: "מקיים מנין? ת"ל: 'כלאים שדך לא'." משמע שאלמלא הפסוק אין מקום לחייב את המקיים כזורע, ובאמת רבנן נחלקו עליו. שמענו שוב את הנקודה העקרונית שהמשכיות המצב אינה חשובה כמעשה עצמו.
ועין בר"ח מו"ק שם, דפירש שגם לר"ע האוסר 'מקיים' מפסוק, היינו כגון "שמצא שדה זרועה כלאים ועבדה הוא וצמחה, נתקיים הכלאים בעבודתו שגורם לו הצמחה והפרחת פירי". כלומר, דוקא אם עבודתו מועילה להצמיח בפועל, ולא רק שמירת הקיים בעלמא, כפשט המילה 'מקיים'. וראו בענין מקיים בכלאים בארץ-חמדה לר"ש ישראלי זצ"ל, ספר ב' מדור ה', שדן באריכות בכל אופני הקיום, הלכה למעשה.[14]
6. החזרת פרחים למים
בקשר להמשכת חיותם של צמחים יש להביא סוגיא נוספת. במשנה סוכה מב,א: "מקבלת אשה (=לולב ומיניו) מיד בנה ומיד בעלה ומחזירתו למים בשבת. רבי יהודה אומר: בשבת מחזירין, ביו"ט מוסיפין, ובמועד מחליפין."
בטעם איסור החלפת המים בשבת כתב הר"ח: "ומחזירתו למים בשבת, ולא גזור משום השקת זרעים… אין מוסיפין מים בשבת, משום דנראה כמשקה זרעים בשבת." אמנם גם בהחזרה משקה את הצמחים, ובודאי "נראה כמשקה", ואעפי"כ מותר, משום שאופי הפעולה היא שמירת המצב הנוכחי. משא"כ הוספת מים, שהיא נראית לבני אדם כהגברת החיות והשבחתו, ולא כ'המשכת מצב'.
וז"ל המאירי: "ולמדנו היתר החזרתו למים בשבת להרטיבו, ואין דנין אותה בהשקאת זרעים, ואעפ"י שמעמידו בלחותו." ולשון המכתם: "אבל לא מוסיף מים, שמא המים שיוסיפו בו יוסיפו לחדש בו לחות יותר מהראשונים." לפנינו שוב אותו חילוק יסודי בין השבחת הקיים והוספה עליו, לבין 'המשכת' מצבו.
וברש"י משמע שאיסור החלפת המים (ואולי גם ההוספה בשבת) הוא משום "דטרח לתקוני מנא", והביאוהו המג"א והט"ז בסי' תרנ"ד. ולא נתברר לי האם עיקר הדגש הוא על הטירחה, או על התיקון (כוונתו כנראה ל"נראה כתיקון" מדרבנן). ולרש"י צ"ל דלהחזיר למים אין זה טורח ו/או אינו כמתקן. ואמאי? וצריך לומר עפ"י סברתנו היסודית, שהחזרה נחשבת רק 'המשכת מצב' ואינה כלום.
ולהחזיר למים, דמותר, פירש"י במשנה, דהיינו "שלא יכמוש". מלשון זו דייק בעל כפות-תמרים בסוכה שם, שאם היו ענבים או פרחים בהדס והללו ייפתחו במים, אסור להחזיר אפי' לאותם המים. וכך נפסק ברמ"א (או"ח שלו,יא) בשם המהרי"ל: "ומותר להעמיד ענפי אילנות במים בשבת, ובלבד שלא יהיו בהם פרחים ושושנים, שהם נפתחים מלחלוחית המים." ובמשנה-ברורה שם כתב, שאפי' להחזיר לאותם המים אסור בכהאי גוונא. ומאי שנא? ועכצ"ל כנ"ל, שהיתר ההחזרה הוא רק כאשר המצב נשמר, ולא כשגורם לתוצאה חיובית כפתיחת פרחים.
ויש לי להעיר על מש"כ בספר שמירת שבת כהלכתה (כו,כו), שבשבת "אין להוסיף מים אל אלו המצויים באגרטל, וביו"ט מותר." זאת למד כנראה מתוך פשט לשון המשנה: "בשבת מחזירין וביו"ט מוסיפין." וצריך להבין באמת מאי נפ"מ במלאכה זו בין שבת ליו"ט – בין אם נפרש שהאיסור משום מיחזי כמשקה זרעים, בין אם נפרש משום דנראה כתקון מנא, ובין אם נדגיש את הטירחה. ואולי ההיתר הוא מצד שמחת יו"ט, אך לא מצינו שכתבו כן בטעם הדבר. ולענ"ד, בפשטות המשנה י"ל שדין זה אמור רק לענין לולב ומיניו, ומשום חיבוב המצוה והידורה, ובכהאי גוונא לא גזרו על הוספה ביו"ט דסוכות. ושמא אין לחדש מכאן לכל פרחי נוי להתיר תוספת מים ביו"ט, וצ"ב.
ה. סיכום
מצינו, אפוא, שיש בסיס מוצק לסברא העקרונית שהועלתה, ש"המשכת המצב" והמשכת הפעולה הנוכחית מותרת בשבת. מצינו עקרון זה במלאכות בונה, צד, מבעיר, זורע, בגדרי רפואה ובתיקון מנא (רש"י לענין החזרת צמחים למים), בחימום ("התם אוקומי מוקים"). כל זאת בענייני שבת, כלאים ("מקיים") ושביעית ("לאוקמא אילנא שרי").
על בסיס עקרון זה פותחו ונבנו שורה של יישומים הלכטכניים חשמליים המותרים בשבת, כמפורט בפרק ההדגמות.
[1]. ראוי לציין כי החזו"א (או"ח לב,ב) והר"מ אליהו (אור-תורה ניסן תשנ"ד) אסרו להאריך שעון שבת, אך לא בגלל התארכות התוצאה, אלא עצם הסטת הזיז היא 'תקיעה' ו'תיקון מנא'. לענ"ד יש לחלק גם לשיטתם בין שעוני השבת בימינו בהם רק מסיטים את מיקום הפינים ולא עוקרים אותם ממקומם, לבין שעוני 'הדור הקודם' בהם היו שולפים את הפין וחוזרים וקובעים אותו במקום חדש. וגם בהם דעת הרש"ז אוירבך להיתרא כי "עיקר הכיבוי מעולם לא נסתלק" (שש"כ שם הערה צ).
[2]. רבים פותחים מקרר בכל עת ואינם חוששים להשפעה העקיפה על התרמוסטט ומדחס הקירור. פסיקה זו נתבארה היטב במאמרו של הרש"ז אוירבך זצ"ל "בלי פקפוק" במאמרו "פתיחת מקרר חשמלי בשבת" שנדפס בקובץ 'מזכרת' הרי"א הרצוג (תשכ"ב), ושב ונדפס במנחת-שלמה ח"א סי' י.
[3]. ראו סקירתנו על איסור חשמל בשבת במאמרנו 'שינוי זרם חשמלי בשבת – עקרון הלכטכני ויישומיו' בתחומין כו, בעיקר בעמ' 85 – 86.
[4]. מבוסס על מאמרי שהתפרסם ב'מורשה' י' (תשלו). למאמר זה נוסף בעיקר פרק היישומים.
[5]. למען האמת, סידור כזה איננו פרקטי מבחינה טכנית, וכמעט בלתי אפשרי; ההפעלות המחזוריות יכלו את הסוללה. יישום כזה בא בחשבון, ואף הופעל ע"י מכון 'צומת', רק אם ניתן להזין את המכשיר ממתח הרשת. וראו להלן בקשר לשיקול המעשי בקשר למחזוריות האופטימלית, מדי כמה שניות או כמה דקות.
[6]. ניתן ל'סבך' מעט את המעגל האלקטרוני ע"י תוספת מרכיב של אקראיות. לדעתי אין בכך יתרון הלכתי.
[7]. אמנם דעה רווחת היא כי עד 45 מעלות נחשב עדין מים שאין היד סולדת בהם, ראו שמירת שבת כהלכתה פאר א' אות א, אך בדוד חייבים לקחת 'טווח בטחון' בשל גבהים שונים במיפלס המים והתערבבותם.
[8]. הנחת מגשים ע"ג המסוע מותרת אם נמצא אדם בקצה ותפקידו להוריד את המגש לפני שיגיע לחיישן. הבעיה קיימת, וזה דבר רגיל, שגם אם מוצב שם עובד/ת – המסוע נעצר פעמים רבות כי לא הספיקו להוריד.
[9]. ראו מאמרי 'שינוי זרם חשמלי בשבת – עקרון הלכטכני ויישומיו', תחומין כו עמ' 83, בפרק א.
[10]. יצויין שכיום נורות LED נכנסות כתחליף גם לנורות גדולות, כמו נורות הפרוזדור במערכת איתות זו.
[11]. עד כה פתרון זה טרם יושם בפועל, בשל העלות הגבוהה של הציוד יחסית לתועלת.
[12]. הפעלה קצרה מאד עלולה לגרום נזק למזגן.
[13]. להרחבה נוספת בענין מוסיף ומסתפק מן השמן: האחרונים כתבו דשיטת התוס' שמסתפק משום מכהה אורו מיד, היינו רק מדרבנן, מלשון התוס' "נראה ככיבוי". לענ"ד נראה שגם לענין מוסיף שמן, לשיטתם י"ל דאסור מפני ש"מרבה אורו מיד", ואף זה יהיה רק מדרבנן, שכן לשון הברייתא מוכיחה דכחדא נינהו. ואין לומר שמוסיף שמן יתחייב מה"ת, שכן מאריך ההבערה, שהרי אם ב'מסתפק' לא פירשו בתוס' משום הקדמת הזמן, כ"ש שלא יפרשו במוסיף משום דחיית הזמן והמשכת המצב.
אכן לענין הוספת שמן יש מקום לטעם אחר לחייבו, והוא משום שהשמן הנוסף מתערב ונדלק מיד, וחיובו משום שורף שמן מידית. בעל אמרי-בינה (הל' יו"ט סי' יט) דן בזה וכתב בפשיטות שאם היה די שמן בנר, שאפי' אחר שיסתפק הימנו ידלק עד למוצ"ש, לאו מידי עביד (ומאי דפשיטא ליה לבעל אמרי-בינה, מספקא ליה לבעל שפת-אמת בחידושיו לביצה כב,א). ורק דן אם היה בשמן כדי לדלוק עד למוצ"ש, והוסיף שמן בשבת, היש לאסור? וכתב שם שמדברי הרא"ש משמע דכהדדי נינהו; ואם במסתפק פטור בכהאי גוונא, הוא הדין במוסיף שמן. אלא שנשאר בצ"ע, שהרי קי"ל ד"יש בילה בלח", וא"כ השמן שהוסיף מתערב מיד ובוער בשבת?
ולענ"ד אי אייתינן עלה משום 'בילה בלח' יש מקום להרהר גם ביחס למסתפק, שכן האחרונים כתבו לענין שפופרת עפ"י הנר, שאם נוטלה כולה הנר יכבה אזי לכו"ע חייב. וגם לתוס' אין זו רק הקדמת הכיבוי, אלא כיבוי מיידי ע"י מניעת כל השמן כאחת. כ"כ היש"ש בביצה שם (בחזו"א שבת סי' לח תמה עליו: "הגע בעצמך, אש שהוא הולך וכבה ונשברה חבית של שמן למעלה ובא אחד וקלט את השמן מן האויר, התחייבהו משום מכבה?" מ"מ דברי היש"ש מובאים באחרונים כסברא מתקבלת). דומה שסברתו היא שאמנם אין כיבויו באש עצמה, שהיא נכבית מאליה מחוסר דלק, אלא באלמנט הדולק, השמן, וכנוטלו במצב שהוא אמור לבעור מיידית הריהו מכבה את השמן. א"כ הוא הדין והיא המידה אם נוטל מעט שמן, אך מצליח לכוון ליטול בדיוק את השמן שעומד לבעור ברגע זה. לכן, אי אתינן עלה מצד 'בילה בלח' יש לומר שכל כמות שמן שיוציא, בודאי משהו ממנה היה עומד לבעור כעת בדיוק, דיש בילה בלח, והריהו מכבהו מיד.
לעצם הדיון של האמרי-בינה מצד 'בילה בלח' יש לומר שאין ההגדרה שהשמן הוא הדולק והוא הכבה, אלא הפתילה, ורק היא "גוף הדבר הדולק". לכן גם אם הוסיף שמן ויש בילה, מ"מ לגבי הפתילה היא ממשיכה במצבה, ולא איכפת לה בהחלפת השמן או בבלילתו. והרי יש די שמן עד למוצ"ש.
וי"ל דה"ה אם מסתפק מן השמן, ואפי' נוטל את כולו, ובו-זמנית מוסיף שמן אחר תחתיו, י"ל דלית לן בה, דסו"ס הפתילה נשארת במצבה הקודם ללא כל שינוי. תדע לך: שכן הרא"ש סיים את דבריו בביצה שם: "ואין ליטול פתילה דולקת מנר זה וליתן בנר אחר, דמיד שסילקה מן הנר הוי ליה מכבה, ומה מועיל אם חזר והדליק." משמע שטעמו מפני שאלו הן שתי פעולות נפרדות הנעשות בזו אחר זו; הא בפעולה אחת בו-זמנית שרי. יתרה מזו: הט"ז (תקיד,ד) כתב שאם יש פתילה בתוך שמן, שרי להטות מעט את השמן כדי שיוכל לאחוז בה ולהגביהה, ואח"כ להחזיר את השמן למקומו, "ולא אמרינן שבשעה שמשך השמן מתחילה ה"ל מכבה, ואינו דומה לפתילה (שהרא"ש אסר להעבירה לנר אחר)." ועי"ש בטעמו, ובמשנה-ברורה ובשער-הציון. משמע, אפוא, שאין הכיבוי מתיחס לשמן, אלא לנר, ואם החליף השמן מיידית, או שהסיטו וחזר מיד, לית לך בה.
מ"מ זאת עלתה בידינו, שאין להחשיב מדליק או מכבה מצד 'בילה בלח'. ומה שיש לדון במסתפק ובמוסיף שמן, היינו רק מצד הכהיית האור או הגברתו מיד (תוס'), או מצד הקדמת הכיבוי או איחורו (הרא"ש).
גם בשיטת הרא"ש רבו המפרשים שפירשו שכל האיסור הוא רק מדרבנן. ראה בקרבן-נתנאל בביצה שם, וברש"ש שבת כט,א, ובשפת-אמת ביצה כב,א, ובפני-יהושע ביצה שם, שכתב באופן עקרוני: "כיון שלא נעשה כיבוי השתא כלל אלא לאחר זמן וממילא, וכבר כתבתי… דכל שאינו ניצוד עכשיו אלא לאחר זמן ליכא איסורא דאורייתא."
החזו"א (שבת סי' לח) מצדד דלרא"ש חיוב המסתפק רק מדרבנן. ולענין מוסיף שמן, כתב דלכאורה "חיוב דאורייתא קאמר, אם לא דנימא דגם נותן שמן אינו אלא דרבנן, ובאמת משמע בברייתא דנותן ומסתפק כהדדי נינהו."
ובדעת הרמב"ם משמע שחייבים מן התורה. ראו לחם-משנה הל' שבת ה,יב וכן יב,יב; ובמרכבת-המשנה יב,ד שדן בשיטת הרמב"ם בכלל לענין גרם כיבוי, מתוך סתירות בפירושו למשנה בסוף פרק כירה, ובפ"ב לענין "לא יקוב שפורפרת". ובקרית-ספר משמע שפירש ברמב"ם שהמוסיף שמן מנהיר אורו מיד.
[14]. ראו גם מאמרי "חממות בשביעית ובשבת", תחומין עמ' עמ' 186; "לקראת שנת השמיטה תש"מ ברמת מגשימים", הרב יחזקאל דאום, תחומין א עמ' 163; "גדרי אוקמי ואברויי", הרב יהודה שביב, תחומין ז עמ' 49 ומאמרים נוספים שדנו בשאלות השמיטה.
